בית-המשפט המחוזי: האם זכאי הנישום להוכיח, כי הוצאות הרכב שהוציא בפועל עולות על השיעור הקבוע בתקנות (45%)?

פורסם פסק-הדין בעניין אהוד אפרת (קישור לפסה"ד).

הכנסתו החייבת של המערער כוללת קצבה ממשטרת ישראל, משכורת כמורה שכיר והכנסה ממשלח-יד כמורה דרך עצמאי.
המערער משתמש ברכבו גם לצורך עבודתו כעצמאי, ואין מחלוקת כי שימוש זה אינו השימוש הבלעדי שהוא עושה בו, דהיינו הוא משתמש ברכב גם לצרכיו האישיים.
לטענת המערער, הגם שתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 ("תקנות הרכב") מתירות בניכוי רק 45% מהוצאות החזקת הרכב, אין מדובר אלא בחזקה הניתנת לסתירה, כך שהנישום יכול להוכיח, כי ההוצאות שהוציא בפועל בשימוש ברכב לצורכי עבודתו עולות על השיעור האמור ובהתאם הן מותרות בניכוי.
המשיב, מצידו, טען, כי ככלל, פקודת מס הכנסה אינה מכירה באפשרות של ניכוי הוצאות מעורבות, אלא שמחוקק-המִשנה קבע מנגנון המאפשר באופן מלאכותי להוציא את המרכיב העסקי של ההוצאות המעורבות לפי הסמכות המוקנית לו בפקודה. בעשותו כן, טען המשיב, קבע מחוקק-המִשנה חזקה חלוטה בדבר שיעור ההוצאות המותרות בניכוי.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.
השופט מינץ קבע, כי ההוצאות המותרות בניכוי לצורכי מס אינן מצומצמות להוצאות שהוצאו רק לשם ייצור ההכנסה, ובניגוד לדעת המשיב, נפסק זה מכבר כי הן בתי-המשפט והן רשויות המס לא נקטו בדרך פרשנית מחמירה זו. כך, הוסיף השופט מינץ, העמדה שנתקבלה היא, כאשר הוּצאה הוֹצאה מעורבת, "יש לאפשר לנישום לחלץ מתוך ההוצאה המעורבת את החלק שבייצור ההכנסה ולהתירו בניכוי" (פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין להב)(בג"ץ 1878/09). 
ברם, השופט מינץ הוסיף וקבע, כי לא כל הוצאה מותרת בניכוי וסעיף 31 לפקודה מעניק סמכות לשר האוצר, באישור ועדת-הכספים של הכנסת, להגביל ניכוי הוצאות הגם שניכויָם מותר על-פי הכְּלל הקבוע בסעיף 17 לפקודה. כך נקבע, כי תכלית תקנות הרכב הייתה לקבוֹע חזקה חלוטה לגבי החלק הפרטי בהוצאות הרכב כדי להתיר את ניכוי החֵלק העסקי בלבד וכדי למְנוע התדיינויות משפטיות נרחבות בכל מקרה ומקרה לגבי ההפרדה בין החֵלק הפרטי לבין החֵלק העסקי.