פרשנות הוראות חוק אזור סחר חופשי באילת; התיישנות שומת ניכויים; ניכוי מס במקור בגין אירוח בבית מלון, בטלות שומה מפאת היעדר סמכות ועוד

פורסם פסק-הדין של נשיא בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופט י' אלון, בעניין נאות חוף האלמוג (1990) בע"מ (קישור לפסק-הדין).

באותו מקרה, התגלעו מספר מחלוקות בין המערערת, שהינה הבעלים של בית מלון מרידיאן שבאילת ואשר בניהולה של רשת מלונות פתאל, לבין המשיב, פקיד-שומה אילת, שבעקבותיהן הוציא המשיב למערערת שומת ניכויים.

הנשיא אלון קיבל את עמדת המשיב וקבע, כי אותו עובד הועסק על-ידי רשת מלונות פתאל אך את תלושי המשכורת קיבל "משום מה" דווקא מהמערערת. עוד קבע הנשיא אלון, כי המערערת לא נשאה בעלויות האמיתיות של המשכורת כאמור, שכן היא חִייבה במלוא סכומים אלה את רשת פתאל שהיא ולא המערערת הייתה המעסיקה של אותו עובד.
לאור זאת, קבע הנשיא אלון, כי בדין קבע המשיב שלא המערערת הייתה ה"מעסיק" של אותו עובד אלא חברת מלונות פתאל, וממילא אין המערערת זכאית להטבות המס למעסיק שבסעיף 12(א) לחוק א.ס.ח.א.
נשיא אלון הוסיף ונדרש לטענתה החלופית של המערערת, לפיה היות שהשומות שהוצאו לעובד הפכו לסגורות, מושתק המשיב מהעלאת הטענה כי המערערת לא הייתה מעסיקתו. הנשיא אלון דחה טענה זו, בקובעו, כי שומותיו העצמיות של אותו עובד הפכו לסופיות מבלי שנבדקו על-ידי המשיב, ועל-כן הדבר אינו יוצר השתק כלפי המשיב בכל הקשור לזהוּתו האמיתית של המעסיק ובהתייחס לשומות המעסיק. עוד קבע הנשיא אלון, כי רכיב זה שבשומות הניכויים שהוצאו למערערת אינו בסוגיית חיוב המס של העובד ששומותיו שלו הן שהפכו כאמור לסופיות.

אירוח במלון "על חשבון הבית"
לטענת המשיב, על המערערת היה לנַכּות מס במקור משווי אירוח החינם שהעניקה במלון לסוכני נסיעות ומכירות, בעלי מניות ודירקטורים במערערת וכן מלַווי קבוצות תיירים.

לגבי סוכני הנסיעות והמכירות, דחה הנשיא אלון את טענתו האמורה של המשיב תוך שהוא מַפנה לדבריו בפסק-הדין בעניין ישרוטל (ע"מ 53151-01-12), לגביו התייחסנו במבזק מיום 13.6.2013.
לעומת זאת, לגבי אירוע החינם שניתן לבעלי מניות ודירקטורים במערערת, קבע הנשיא אלון, כי אכן מדובר בהטבה שוות-כסף מובהקת הגוררת עִמה חובת ניכוי מס במקור.
באשר למלַויי קבוצות תיירים המתארחים במלון, קיבל הנשיא אלון את עמדת המערערת, וקבע, כי אין מדובר בהטבה (וממילא אין חובת ניכוי מס במקור בְּשלהּ), שכּן עלות החדר המוקצה למלַווה האמור מתומחרת בְּעלות יתרת החדרים המשולמים.

הוצאות דיור לעובדים
המערערת סיפקה לרבים מעובדיה שירותי דיור, וזאת בדירות חדר שהֶעמידה לרשותם בבניין ששכרה לשם כך באילת.
לטענת המשיב, למרוֹת ששירותי דיור אלה מהווים הטבת שכר שיש לזוקפה כהכנסה של העובדים, נמצא פער משמעותי בין שווי ההטבה שזָקפה המערערת לעובדיה לבין הוצאות הדיור שדרשה כהוצאה לצורכי מס.

הנשיא אלון קבע, כי לא אמורה להיות בהכרח חפיפה בין העלויות בהן נשאה המערערת לבין סכום זקיפת ההטבה הכולל לעובדים, וכי בהחלט ייתכן שהשוֹוי הכלכלי מבחינת העובד של הדיור שהוקנה לו שונה מחישוב העלות למערערת.
בהתאם, התקבלה עמדת המערערת לעניין רכיב זה שבשומת הניכויים.
יצוין מיד, כי לקביעתו זו של הנשיא אלון השלכות מהותיות ביחס לסוגיות רבות!

הוצאות דיור לעובדים
לטענת המערערת, המפקח שהחליט בהשגה נשוא שומת הניכויים לא הוסמך לשַמש כעוזר פקיד-שומה לעניין סעיף 167 לפקודת מס הכנסה (הסעיף מכוחו הוּצאה השומה), אלא רק לעניין סעיפים 145, 150, 151 ו-152 לפקודה.
בהתאם, טענה המערערת, כי בהוצאת שומת הניכויים פעל אותו מפקח ללא סמכות, וממילא דין השומה להתבטל. 

הנשיא אלון דחה את טענותיה האמורות של המערערת, בקובעו, כי שומת ניכויים על-פי סעיף 167 לפקודת מס הכנסה מהווה נגזרת ממעשה ומסמכות השומה כללית הקבועה בסעיף 145 לפקודה ובסמכויות ההכרעה בהשגה על שומה (סעיפים 150, 151 ו-152 לפקודה), וכי המחוקק עצמו קבע בסעיף 167, כי "דין שומה לפי סעיף זה, כדין שומה לפי סעיף 145".
בהתאם, קבע הנשיא אלון, כי פרשנות תכליתית ראויה מחייבת כי פקיד שהוסמך לפי סעיפים 145 (סמכות השומה הכללית) ולפי סעיפים 150, 151 ו-152 (סמכות ההשגה) – הוסמך מתוך כך לשום גם "שומת עוללות" – כזו המוסדרת בסעיף 167.