ועדת-הערר: אי-התרה בניכוי מהשבח של הוצאות שהוונו לצורכי מס אינה מביאה בהכרח למיסוי ביֶתֶר

פורסם פסק-הדין בעניין אליאב – חברה לפתוח וקבלנות בע"מ (קישור לפסה"ד). 

העוררות רכשו ביום 30.5.1993 קרקע שנרשמה בספריהן כמלאי עסקי, ובנו עליה מבנים תעשייתיים.
ביום 1.1.1996 דיוְוחו העוררות לפקיד-השומה על שינוי ייעוד לגבי חֵלק מהזכויות במקרקעין, וזאת לפי סעיף 85 לפקודת מס הכנסה. ביום 31.12.2000 דיוְוחו העוררות על שינוי ייעוד נוסף לפי אותו סעיף 85, וזאת לגבי יתרת הזכויות. שינוי הייעוד לא גרר עִמו הכנסה חייבת.
בשנת 2007 מכרו העוררות את הזכויות במקרקעין לצד קשור, וזאת לאחַר שאֵלו הפכו, כאמור, לנכס הון בידיהן.
במסגרת הדיווח למשיב, מנהל מיסוי מקרקעין, על מכירת הזכויות, ביקשו העוררות לנַכּוֹת בחישוב השבח הוצאות מימון, הנהלה וכלליות בסך של כ-2.8 מיליון ש"ח, שלדבריהן הוּונו לצורכי מס לפי הוראות סעיף 18(ד) לפקודת מס הכנסה בתקופה שבה סוּוגו הזכויות כמלאי עסקי, ובטעות לא נכללו בדיווחי המערערות לפקיד-השומה, לפי הוראות סעיף 85 לפקודה, בְּשל שינוי הייעוד.
לטענת העוררות, אי-התרת הוצאות אלו בניכוי תביא למיסוי רווחים מדומים, וזאת, בין היתר, בניגוד לפסקי-הדין בעניין מ.ל. השקעות (ע"א 4271/00) וסלון מרכזי (ע"א 8138/06).

ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בחוות-דעתו של חבר הוועדה, רו"ח נ' הכהן (בהסכמת יו"ר הוועדה, השופטת וס' נשיא בדימ', ר' ש' אליעז, וחבר הוועדה, רו"ח י' ביליצקי), דחתה את הערר.
ראשית, קבע רו"ח הכהן, כי היעדרן של הוראות מפורשות בחוק מיסוי מקרקעין בדבר יום הרכישה ושווי הרכישה לגבי זכות במקרקעין שהייתה במקור מלאי עסקי וייעודה שונה לרכוּש קבוע אינו אלא לאקונה חקיקתית ולא הֶסדר מס שלילי כפי שטענו העוררות. בהתאם, קבע רו"ח הכהן, כי במכירת זכות כאמור, שווי רכישתה יהיה כשוויָה ביום הפיכתה ממלאי עסקי לרכוש קבוע ומועד זה ישמש גם כיום הרכישה.
באשר לטענת העוררות בדבר העיוות שייגרם להן ככל שההוצאות שהוּונו לא תותרנה בניכוי בחישוב השבח, קבע רו"ח הכהן, כי אכן העוררות עלולות לצאת מקופחות, במידת מה, אם תתקבל עמדת המשיב, אלא אם פקיד-השומה יתיר להן, לפנים משורת הדין, להפחית את יתרת ההוצאות הדחויות, לצורכי מס הכנסה.
ואולם, רו"ח הכהן הוסיף וציין, כי במקרים אליהם הפנתה העוררות (ובכללם הלכת מ.ל. והלכת סלון מרכזי), בהם אכן החליטו בתי-המשפט להקל עם הנישומים במטרה למְנוע הטלת מס ביֶתֶר, מדובר היה בנתונים סדורים, מובהקים ומוגדרים, שהתייחסו באופן ספציפי לנכסים/זכויות שנמכרו; בעוד שבמקרה דנא, ספק אם אי-ניכוי יתרת ההוצאות הדחויות על-ידי המשיב אכן יביא בהכרח ובנסיבות המקרה להטלת המס על רווחים מדומים (וראו לעניין זה את סעיפים 8.4 ו-8.5 לחוות-דעתו של רו"ח הכהן, המְדברים בעד עצמם).