בית-המשפט העליון: הימנעות המערער מלהעיד על נסיבות עריכת עסקת מקרקעין ואופן קביעת התמורה כאשר זו נמוכה משמעותית משווי השוק תהווה משקל נכבד לחובתו

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין סביל (קישור לפסה"ד).

המערערים – המוכרים והקונים בעסקה למכירת קרקע בגני תקווה – דיוְוחו למשיב, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז, אודות  העִסקה לפי שווי של 88,000$.
המשיב לא קיבל את הדיווח וקבע למערערים שומה לפי מיטב השפיטה תוך שהוא מעמיד את שווי הקרקע על 310,000$.
המערערים הגישו למשיב השגה על שומה זו, והאחרון קיבל את ההשגה בחלקהּ והפחית את השוֹוי של 280,000$.
על החלטת המנהל בהשגה הגישו המערערים ערר לועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט בדימ' י' בן שלמה – יו"ר, רו"ח צ' פרידמן וי' בילצקי – חברים).

הוועדה דחתה פה-אחד את הערר, בקובעה, כי בעוד שהמשיב עמד בנטל השכנוע לגבי שווי השוק שנטען על-ידו, המערערים לא הוכיחו את תום ליבם ואת היעדר היחסים המיוחדים ביניהם.

זאת, כמתחייב מעצם הפער שבין השווי החוזי לבין שווי השוק – המקים חזקה, הניתנת לסתירה, כי העִסקה נעשתה שלא בתום לב – ובמיוחד נוכח העובדה שהמערערים נמנעו מלהעיד בפני הוועדה על נסיבות עריכת העִסקה ואופן קביעת התמורה בגין הקרקע.

על החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, וזאת הן ביחס לקביעת שווי העִסקה והן לשאלת תום-הלב.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר (בהסכמת השופטים י' עמית וא' רובינשטיין) דחה את הערעור.
באשר לטענות המערערים ביחס לשווי השוק של הקרקע, קבע השופט מלצר, כי אין מדובר בעניין שבמשפט אלא עניין שבעובדה, וממילא אין למערערים כלל רשות לערער באותן טענות ויש לדחותן לפיכך על הסף. זאת, כמתחייב מהוראות סעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין.
בנוסף, והגם שלמעלה מן הצורך, דחה השופט מלצר את טענות המערערים בעניין זה גם לגופו של עניין.
באשר לסוגיית תום הלב, קבע השופט מלצר, כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח את תום ליבם והיעדר היחסים המיוחדים ביניהם. 
בעניין זה, דחה השופט מלצר את את טענת המערערים לפיה לא ניתנה להם הזדמנות ראויה להעיד בפני הוועדה לאחַר שהתברר להם, לשיטתם, כי סוגיית תום הלב שנויה במחלוקת בין הצדדים. לדבריו, עצם העובדה שהמשיב הוציא למערערים שומה לפי מיטב השפיטה – שבמסגרתה הוא ייחס לעסקה שווי גבוה יותר מזה שעליו הצהירו הצדדים – היה בה כדי ללמד את המערערים על קיום מחלוקת בינם לבין המשיב בהקשר לשווי העִסקה.
נוכח האמור, הוסיף השופט מלצר וקבע – ועל קביעה זו חזר השופט א' רובינשטיין במשנה תוקף – כי יש לראוֹת את המערערים כמי שבחרו שלא להביא עד רלבנטי, מה שמקים הנחה שעדותו של עד כזה הייתה פועלתם לחובתם.