פסיקה נוספת: חישוב ההון העצמי לעניין חוק התיאומים; חובת ההצדקה לשלילת שומה של נישום ולהוצאת שומה לפי מיטב השפיטה

פורסמו שני פסקי-דין.

גמול נכסים נ' פשמ"ג (קישור להחלטה)
המערערת החילה במהלך שנות עיסוקה את הוראות פרק ב לחוק התיאומים. הָחל בשנת-המס 1998 ואילך, דיוְוחה המערערת בדו"חותיה הכספיים על תקבולים על חשבון מניות שאינם נושאים ריבית שהתקבלו מחברת האם שלהּ ומהווים חלק ממרכיב ההון העצמי שלה. כך, בשנת 2001, דיוְוחה המערערת על יתרת תקבולים על חשבון מניות שהתקבלו מחברת האם בסך של כ-47 מיליון ש"ח.
ביום 7.5.2002 אישרה אסיפת בעלי המניות של המערערת לבצע, בכפוף ועם אישור בית-המשפט המוסמך, הפחתת הון בסך של כ-35 מיליון ש"ח, וזאת לשם המרת ההון להלוואת בעלים צמודה למדד והנושאת ריבית שנתית בשיעור 6%.
ביום 7.7.2002 אישר בית-המשפט המחוזי למערערת לבצע את הפחתת ההון כאמור.
בדו"ח ההתאמה למס לשנת-המס 2002 הכלילה המערערת בגֶדר ההון העצמי הזכאי להגנה אינפלציונית את יתרת תקבולים על חשבון מניות שהתקבלו מחברת האם בסך של כ-47 מיליון ש"ח, דהיינו לרבות סכום התקבולים בסך של כ-35 מיליון ש"ח שבגינו בוצעה הפחתת ההון.
המשיב, לעומת זאת, טען, שאין לראוֹת ביתרת התקבולים על חשבון מניות "הון" כמשמעותו בתוספת א לחוק התיאומים, שכן התוספת האמורה מדברת על "תקבולים על חשבון מניות, שאינם נושאים ריבית ושלא הוחזרו עד תום שנת המס", בעוד שהתקבולים כאמור הוחזרו לפני תום שנת-המס 2003, וזאת במסגרת הפחתת ההון.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.

לדבריו, התקבולים שבמחלוקת הומרו להלוואת בעלים וזאת לאחַר קבלת אישור בית-המשפט המחזי. האישור כאמור התיר למערערת להשיב את התקבולים שבמחלוקת לידי חברת האם, וממילא מרגע שנעשה כן, התקבולים "הוחזרו" מבחינה מהותית לידי חברת האם והושקעו מחדש במערערת בתור הלוואת בעלים. שעה שכך, לא התקיים התנאי להכרה בתקבולים על חשבון מניות כחלק מסיכום ההון, לפיו התקבולים לא הוחזרו עד תום שנת-המס.
השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי אין לקבל את טענתה החלופית של המערערת, לפיה יש להכיר בתקבולים שבמחלוקת כהון החברה לפחות עד ליום 7.7.2002 (בבחינת "שינוי שלילי"). זאת, מהטעם שהתקבולים אינם מהווים מלכתחילה פריט הון לפי תוספת א', וממילא אין מקום להכיר בהם כפריט הון גם באופן יחסי בחלק מהשנה בלבד.

נזכיר, כי חוק התיאומים בוטל ביום 1.1.2008, וזאת בכפוף להוראות-המַעבר, כך שמלכתחילה פסק-הדין רלבנטי לשנות-המס שעד סוף 2007.
עם זאת, אנו ממליצים לקרוא את התייחסותו של השופט אלטוביה (בסעיף 26 ואילך של פסק-הדין) לטענה שהעלתה המערערת בדבר פרשנותן של נורמות אנטי-תכנוניות, ובכלל זאת את התייחסותו לפסקי-הדין שניתנו לאחרונה על-ידי בית-המשפט העליון בנושא חישוב מאוחד.

אברהם יוסף נ' פקיד-שומה ירושלים 2 (קישור לפסק-הדין)
המשיב הוציא למערער, שניהל עסק למכירת שווארמה ומזון מהיר בקניון מעלה אדומים, שומה לפי מיטב השפיטה, וזאת לאור בדיקות שערך בעסק. זאת, מהטעם שצריכת החומר שנדרשו אינם סבירים ואינם תואמים, לשיטתו, למקובל בענף ולתדריך המחלקה הכלכלית שברשות המיסים.
לטענת המערער, היה על המשיב להראות שיש תוצאה עסקית בלתי-סבירה ולערוך תחשיב נכון, בעוד שבפועל התחשיב שעָרך מכיל סתירות רבות, מתבסס על מחירים שאינם נכונים. בנוסף, טען המערער, כי הביקורת נערכה ימים ספורים לפני חג הפסח, וממילא אין בה כדי לייצג יום מדגמי לצורך עריכת תחשיב כמותי.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, קיבל את הערעור בחלקו.

השופט מינץ קבע, כי הגם שהמשיב עמד בחובת ההצדקה המוטלת עליו (לאור אי-פסילת ספריו של המערער) להוכיח את אי-סבירות התוצאה העסקית של המערער, לא עלה בידו להצדיק את השומה שהוּצאה על-ידו.
עם זאת, השופט מינץ הוסיף וקבע, כי גם לא ניתן לאמץ את שומת המערער.
בהתאם, נקבע, כי המשיב יוציא שומה מתוקנת בהתחשב בממצאים שעלו ונקבעו בפסק-הדין.