פסיקה חדשה: אימתי חברה זכאית להיחשב לחברת בית; קביעת עלות הרכישה של מקרקעין במכירה חלקית; הפחתת השומה לאחַר ובמסגרת ערעור בבית-המשפט

פורסמו החלטה ופסק-דין חדשים.

איצ'קובסקי נ' פקיד-שומה רחובות (קישור להחלטה)
במבזק מיום 4.2.2013 נדרשנו לפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין איצ'קובסקי (ע"מ 6960-12-09).
באותו מקרה, נקבעה למערער בצו שומה לפי מיטב השפיטה, עליה הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. במסגרת תצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעם המשיב (הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים, לפיהם המשיב יפתח בהגשת הראיות) צוין, כי בעקבות הדיונים שנערכו בין הצדדים החליט המשיב לתקן השומה ולהפחית את המס. בעקבות זאת, הגיש המערער בקשה לביטול הצו וקבלת הערעור, וזאת בטענה כי תיקון הצו והפחתת השומה במסגרת הליך ערעור יצרו שומה "חדשה" שלגבּיה יש לו זכות טיעון מחודשת.
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט י' אטדגי, דחה את הבקשה. השופט אטדגי קבע, כי הפחתת השומה, תוך קבלת חֵלק מטענותיו של המערער, אינה יוצרת שומה חדשה והיא אף איננה "תיקון צו". השופט אטדגי הוסיף וקבע, כי אם כל קבלת טענה של המערער על-ידי המשיב, המביאה לידי הפחתת השומה, תפורש כשומה חדשה שתידון כ"צו" חדש, אזי בכך ייצא הנישום ניזוק, כיוון שהדבר לא יעודד את פקיד-השומה להטות אוזן לטענות המערער ויקשה על היכולת לשכנעו בקבלת הטענות.

ביום 2.5.13 פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון, מפי השופט א' רובינשטיין, בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המערער על פסק-הדין של השופט אטדגי.

השופט רובינשטיין ציין, כי במסגרת בקשת רשות הערעור הועלו טענות חדשות, לפיהן לצד הפחתת השומות שינה המשיב את כל הבסיס של השומה המקורית, תיקן וגם שיפר עמדות ובפועל יצר שומה חדשה וחזית חדשה מולה נדרש המבקש (המערער) להתמודד. בהתאם, קבע השופט רובינשטיין, כי הנחת המוצא לדיון בבקשה תהא זו שעמדה בבסיס הדיון בבית-המשפט קמא, דהיינו כי עסקינן בהפחתת השומה המקלה עם המבקש.

לגופו של עניין, דחה השופט רובינשטיין את הבקשה, וזאת מנימוקים זהים לאלה שניתנו על-ידי השופט אטדגי.

פלפלון סנטר בע"מ נ' פקיד-שומה ירושלים 1 (קישור לפסק-הדין)
המערערת היא חברה שהוקמה בשנת 1988 ומוחזקת על-ידי חברת אוטו חן בע"מ (חברה משפחתית) (62%) ועל-ידי חברת מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ (38%).
בשנת 1989 רכשה המערערת חֵלק ממתחם הכולל מבני תעשיה ומלאכה וכן שטחים בלתי-מבונים. ואילו בשנת 2004 מכרה המערערת את חֵלקה באחד מהמגרשים במתחם, וזאת ברווח ניכר. בסוף שנה זו (2004) הגישה המערערת למשיב בקשה להיחשב כחברת בית. ואילו בדצמבר 2006 ביקשה המערערת, כי הרווח ממכירת המגרש יחויב במס הכנסה (ולא במס שבח).
המשיב קבע, כי המערערת אינה נחשבת לחברת בית. בנוסף, חָלק המשיב על אופן חישוב חבות המס של המערערת בגין הרווח ממכירת המגרש: לשיטתו, יש לקבוע את עלות המגרש בהתאם להערכת שווי שניתנה לו והבוחנת את תכונותיו הספציפיות של אותו מגרש, ולא בהתאם לעלות היחסית של המגרש מתוך העלות הכוללת של המתחם. מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופטת מ' מזרחי, דחה את הערעור במלואו, וזאת בפסק-דין ארוך ומנומק.
ראשית, נדרשה השופטת מזרחי לשאלה, האם "כל רכושה ועסקיה" של המערערת "הם החזקת בנינים" כאמור בסעיף 64 לפקודה. לשיטתה, אין עניינו של אותו סעיף בנדל"ן במובן הרחב, אלא דווקא בבנינים. שעה שכך, והיות שרכושה של המערערת הוא למעשה נכסי נדל"ן - שכּן, בחלקו מגרשים פנויים לחלוטין, בחלקו מגרשים עליהם מבנים הרוסים שספק אם ניתן לקרוא להם בניינים ובחלקו מגרשים שעליהם בניינים - אין לקבל את טענתה לפיה עמדה בדרישת ההחזקה בבניינים בלבד.
השופט מזרחי המשיכה ובחנה (הגם שלמעלה מן הצורך) את השְאלה, האם המערערת נחשבת ל"חברת מעטים" כמשמעותה בסעיף 76 לפקודה, ובפרט, האם היא "בשליטתם של חמישה בני אדם לכל היותר" והאם "יש לציבור עניין ממשי בה". זאת, בהתחשב בכך שרק 15% מהון המניות של חברת מרדכי אביב תעשיות בניה (1973) בע"מ -- שהיא בעלת 98.8% מחברת מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, שהיא בעלת 38% מהמערערת -- מוחזקות על-ידי הציבור.
אומנם, השופטת מזרחי קיבלה את עמדת המערערת, לפיה אין לפרש את המילים "בשליטתם של חמישה בני אדם לכל היותר" כחלות בהכרח על יחידים. עם זאת, השופטת מזרחי הוסיפה וקבעה, כי בהיעדר הוראה מפורשת ביחס למילים "יש לציבור עניין ממשי בה", יש לפרשָן בהתאם לכוונת המחוקק שלפיה הוראות אותו סעיף 64 תחולנה רק על "חברות קטנות". לאור זאת, ובהתחשב בשיעור החזקת הציבור במערערת (כמתואר לעיל), קבעה השופטת מזרחי, כי המערערת אינה מקיימת את התנאי לפיו אינה חברה "שיש לציבור עניין ממשי בה".
לבסוף, התייחסה השופטת מזרחי לשאלה, כיצד יש לחשב את עלות המגרש שמכרה המערערת.
השופטת מזרחי דחתה את עמדת המערערת, לפיה יש להקיש לעניין זה מהוראות סעיף 22 לחוק מיסוי מקרקעין. לשיטתה, היות שהמגרש הנמכר הינו חֵלק ממקרקעין הטרוגניים, יש לבחון את הנתונים הקונקרטיים של המגרש ולא לקבוֹע את עלותו לצורכי מס באופן יחסי לכלל המקרקעין. זאת, כמתחייב מהלכת מירון (ע"א 3988/00).

יש להניח, כי יוגש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון. 
בכל מקרה, פסק-הדין של השופטת מזרחי אוצֵר בחוּבּוֹ השלכות מעניינות לגבי סוגיות נוספות מֵעבר לאלו שנדונו בו.