פסיקה חדשה: אימתי יש לעכב ביצוע פסק-דין של ועדת-הערר? האם החזר תשלום הוצאות פיתוח גורר עמו חבות במע"מ?

פורסמו החלטה ופסק-דין חדשים.

המבר נ' מנהל מיסוי מקרקעין (קישור להחלטה)
עניינה של ההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינה של ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיו יום רכישת מרבית הזכויות במקרקעין שמכר המבקש הינו בשנת 2000 ולא בשנת 1949.
המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט העליון על פסק-דינה של ועדת-הערר, ובמקביל הגיש לוועדה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להחלטה בערעור.

הוועדה הורתה על עיכוב ביצוע של פסק-הדין כנגד העמדת ערבות בנקאית על מלוא סכום המס, בסך 800,000 ש"ח.

המבקש המשיך והגיש לבית-המשפט העליון בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין.
בגדרהּ של הבקשה, טוען המבקש, כי לשם העמדת ערבות בנקאית הוא נדרש להפקיד בבנק סכום מזומן בגובה הערבות, וזוהי דרישה מכבידה ביותר בהתחשב בנסיבותיו האישיות. לטענתו, בהיעדר הכנסות, הפקדת סך של 800,000 ש"ח תיאלץ אותו לממש מקרקעין שברשותו בהפסד. מנימוקים אלה, טוען המבקש, כי להוראות על הטלת עיקול על שתי דירות שנמצאות בבעלותו, ולהסתפק בכך.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת ד' ברק-ארז, דחה את הבקשה, תוך קביעת שני עקרונות חשובים בסוגיית עיכוב ביצוע פסקי-דין של ועדת-הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין.
ראשית, התייחסה השופטת ברק-ארז לשאלת תחולת נוסחו המתוקן, בעקבות תיקון 70, של סעיף 91 לחוק מיסוי מקרקעין (שאלה שהושארה בצריך עיון בעניין פיננסטיק (ע"א 3703/12)). לשיטתה, סעיף 91 בנוסחו המתוקן חל על בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו לאחַר מועד כניסתו לתוקף (31.3.2011 – הח"מ) ובכללן הבקשה נשוא החלטה זו.
השופטת ברק-ארז הוסיפה וקבעה, כי יש לדון בבקשות לעיכוב ביצוע מכוח סעיף 91 המתוקן לפי השיקולים "הרגילים" בבקשות לעיכוב ביצועו של פסק-דין, דהיינו כפועל יוצא מסיכויי הערעור ומאזן הנוחות. לעניין זה, ציינה השופטת, כי המבקש לא מסר פרטים מלאים אודות מצבו הכלכלי, מה גם שמהבקשה עולה, כי בבעלותו שתי דירות. עוד ציינה השופטצת, כי המבקש לא הראה מדוע מימוש של אחת מהדירות יגרום לו לנזק בלתי-הפיך, וממילא אין בצורך לממש נכסים כדי להוות עילה לעיכוב ביצוע של פסק-דין.

קרן פז חב' לבניין בע"מ נ' מנהל מע"מ (קישור לפסק-הדין)
המערערת, חברה קבלנית, זכתה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לרכישת זכויות חכירה ב-70 מגרשים. על-פי המכרז, היה על היזם לא רק לרכוש את זכויות החכירה, אלא גם להתקשר בהסכם נפרד לביצוע עבודות פיתוח עם חברת מבני תעשייה ולשאת בתשלום הוצאות פיתוח כולל מע"מ למינהל באמצעות מבני תעשייה. המערערת אכן שילמה למבני תעשייה תמורה הכוללת מע"מ בגין ביצוע עבודות הפיתוח, חֵלף ביצוען על-ידי הרשות המקומית. בגין תמורה זו, קיבלה המערערת קבלה (ולא חשבונית מס) ממבני תעשייה, וזאת כנגזר מהלכת ראדקו (ע"א 6014/04).
לימים, מָכְרה המערערת את זכויות החכירה לצדדים שלישיים, כאשר בהסכמי המכר בין המערערת לאותם רוכשים נקבע, כי בנפרד מהתמורה המשולמת בגין רכישת זכויות החכירה, ישיבו הרוכשים למערערת את ההוצאות ששילמה למבני התעשיייה.
לטענת המערערת, החזר ההוצאות אינו מהווה חֵלק מהתמורה בגין מכירת זכויות החכירה ואינו מהווה עסקה החייבת במע"מ. זאת, ממספר טעמים. 
המשיב, לעומת זאת, קבע בשומה ובהחלטה בהשגה, כי החזר ההוצאות מהווה חלק בלתי-נפרד מהתמורה בגין מכירת הזכויות במגרש. מכאן הערעור.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד' קרת-מאיר, דחה את הערעור.