ועדת-הערר – האם די בכך שמנהל מיסוי מקרקעין יחליט בהשגה בתוך שנה ממועד הגשתה, או שמא עליו גם להמציא את החלטתו בתוך תקופה זו?

כזכור, בפסק-הדין בעניין סמי ואיקאפוד (קישור לפסק-הדין) נדרש בית-המשפט לפירוש הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו", המופיע בסעיף 152(ג) לפקודת מס הכנסה, לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לעניין טיפול בהשגת הנישום.
בית-המשפט העליון פסק, כי פעולת פקיד-השומה, העוצרת את מירוץ הזמנים, מקיפה הן את עצם מתן ההחלטה בהשגה והוצאת צו השומה, והן את העברת ההודעה על כך לנישום. כך, נקבע, כי כאשר פקיד-השומה מקבל החלטה בהשגה, וקובע את השומה בצו, אך מותיר את הצו ברשותו, אין הוא מגשים את התכלית המונחת בבסיס מגבלת הזמן הקבועה בהוראת החוק, שעיקרה צמצום חוסר-הוודאות בה שרוי האזרח כל עוד הוא אינו יודע מהי ההחלטה שניתנה בעניינו.

בית-המשפט העליון שב וחזר על גישה זו בפסק-הדין שניתן בחודש דצמבר 2012 בעניין דור און (קישור לפסק-הדין).

מהו הדין לגבי החלטה בהשגה מכוח הוראות חוק מיסוי מקרקעין?
לשאלה זו נדרשה לאחרונה ועדת-הערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין אליהו (קישור לפסק-הדין). בהתייחסה להחלטת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין מקרקעין, בהשגה שהוגשה על-ידי העוררים.

ועדת-הערר, קיבלה ברוב דעות* את טענתם המקדמית של העוררים.

 * חוות-דעתו של חבר הוועדה, עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות, בהסכמתו של חבר הוועדה הנוסף, רו"ח מ' לזר, ועל דעתו החולקת של יו"ר הוועדה, סגן הנשיא בדימ', השופט ' בר אופיר.

הוועדה קבעה, כי הדין המושתת על הוראות חוק מיסוי מקרקעין ברור יותר מהדין הקיים בפקודת מס הכנסה, שכן על-פי אותן הוראות אין די "בקביעה" של מנהל מיסוי מקרקעין אלא המנהל נדרש "להשיב למשיג את החלטתו בכתב".
לשון ייחודית זו של החוק, קבעה הוועדה, מחזקת את המסקנה, כי כל עוד לא קיבלו העוררים לידיהם את תשובת המנהל בכתב, לא יראו את המנהל כמי "שהשיב למשיג".