המערער על שומה בגין חשבוניות פיקטיביות זכאי לקבל ממנהל מע"מ מידע לגבי החברות שהוציאו את אותן חשבוניות כדי לנסות ולהוכיח את רשלנות המנהל

במבזק מיום 15.10.2012 התייחסנו לפסק-הדין בעניין הקורנס מפעלי עופרת בע"מ (קישור לפסה"ד).

באותו מקרה, הגישה המערערת ערעור על החלטת המשיב שלא להתיר לה לנַכּות מס תשומות בגין חשבוניות שהתקבלו מארבע חברות שונות ואשר סוּוגו על-ידי המשיב כפיקטיביות.
במסגרת הערעור, עתרה המערערת בבקשה לחייב את המשיב לגלות לה מידע הקשור לחברות האמורות, ובכלל זאת כתובתן, תאריך רישומן וסגירתן, פרטיי מיַיצגיהן וכן עותק מהדו"חות התקופתיים שהוגשו על-ידן. 
לטענת המערערת, חשיפת המידע המבוקש בפני המערערת ובפני בית-המשפט תאפשר לבחון מקרוב ובעין בלתי-אמצעית את התנהלותו הרשלנית של המשיב בעניין זה.
המשיב סירב לבקשה זו, בטענה, כי הוא מנוּע מלהעביר למערערת את המידע המבוקש, וזאת לאור זכות החיסכון וחובת הסודיות הקבועים בסעיף 142 לחוק מע"מ ובהלכת מ.א.ל.ר.ז (קישור לפסה"ד).

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופטת נ' נצר, קיבל את העתירה, בקובעו, כי לא ניתן להמעיט באפשרות של המבקש להסתייע בדיווחי החברות לרשויות המס כדי להעמיק ולבסס את הטענה, כי המשיב השתהה, יתר על המידה, בניסיון להתחקות אחַר המתרחש, ובכך לבסס את טענת ההתרשלות שהמערערת משמיעה כנגד המשיב.
בית-המשפט הוסיף וקבע, כי אין זה סביר להגן על פרטיותן של החברות שהוציאו את החשבוניות, וכי כי קבלת עמדת המשיב משמעותה, כי המערערת תיאלץ לנהל התגוננותה כשעיניה מכוסות וידיה כבולות.

היום פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי מנהל מע"מ (קישור להחלטה).*

* יצוין, כי בית-המשפט קמא נעתר לבקשת מנהל מע"מ והורה על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 30 יום, לשם הגשת בקשת רשות ערעור.

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית, קבע, כי אילו סבר המבקש כי טענות המשיבה הנוגעות להתרשלותו-שלו אינן מקימות כלל טענת ערעור למשיבה, היה עליו לעתור למחיקת טענות כאלו מכתב הערעור, כאשר התנגדות לגילוי מסמך אינה דרך המלך להעלאת טענה כי כתב טענות אינו מגלה עילה.
השופט עמית הוסיף וקבע, כי גם לגופו של עניין אין לשלול בשלב זה את הרלבנטיות שלהמסמכים שגילויָם נתבקש על-ידי המשיבה.
באשר לטענת החיסיון, קבע השופט עמית, כי מדובר במקרה מיוחד שבו אין מדובר בנישומים צדדים ג' מן השורה, אלא בחברות שהוקמו במעשי תרמית, כך שהחשש לפגיעה בפרטיותן בטל בשישים ואין כל תכלית ראויה בהגנה על פרטיותן וסודותיהן העסקיים כביכול.
הבקשה נדחתה.