בית-המשפט: האם השבה מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט חייבת במע"מ?

פורסם פסק-הדין בעניין יבולי גליל בע"מ (ע"א 8119/06).

בין המערערת, חברה העוסקת בהפעלת בתי קירור ואריזה, לבין המשיבה 2, חברת פרי מבח"ר חברה לאריזה וקירור בע"מ, נחתם הסכם שכירות שעל פיו הייתה אמורה המערערת לשכור מהמשיבה 2 בית אריזה ובית קירור. ברם, זמן קצר לאחַר חתימת ההסכם, ביקשו שניים מבעלי המניות בחברת האם של המשיבה 2 לבטל את ההסכם ועתרו לבית-המשפט. בעקבות זאת, ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה בין כל הצדדים להליך, ולפיו הסכם השכירות ייראה כבטל והמבקשים בהליך ישלמו למערערת את הוצאותיה והשקעותיה בתקופה שלאחַר תחילת השכירות. לצורך קביעת ההוצאות וההשקעות כאמור, מוּנה רו"ח אילן קמיל.
מאוחר יותר, התעוררה מחלוקת נוספת בגין הצדדים שהובאה להכרעה בפני בורר, וזה קבע את חובה של המשיבה 2 למערערת ובכלל זאת את שני רכיבי החוב הבאים: הסכום לתשלום שנקבע על-ידי רו"ח קמיל; החזר השקעות המערערת בנכס במהלך תקופת השכירות השניה.
השְאֵלה שהגיעה להכרעתו של בית-המשפט העליון נוגעת לחבותה של המערערת בתשלום מע"מ בגין אותם רכיבים.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ח' מלצר (בהסכמת השופטים ע' ארבל וס' ג'ובראן), קבע, כי "מכר" כהגדרתו הנוכחית בחוק מע"מ, מתייחס בעיקרו להקנייה מרצון, כל עוד לא נאמר במפורש אחרת (כגון: לגבי הפקעה, חילוט והחרמה), וכי קבלת השבה מכוח עילה של עשיית עושר ולא במשפט - אינה תמורה בגין הקנייה מרצון, ולפיכך אין לראוֹתה כ"כמכר".
לגופו של עניין, נקבע, כי התמורה שניתנה למערערת לפי קביעתו של רו"ח קמיל מהווה תמורה בגין "מכר" וזו חייבת במע"מ; אך הסכומים שהוענקו למערערת בגין הששקעותיה הנוספות בנכס הינם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט ואין לחַייבם במע"מ, שכּן אין מדובר ב"מכר" ואף לא משום תמורה עבוּר "שירות".
אנו ממליצים לקרוא בעיון את הניתוח המובא בפסק-הדין (סעיף 22 ואילך), שיש בו השלכות מהותיות של שאלת חיובם במע"מ של תקבולים שונים.