בית-המשפט העליון: ביטול עסקה במקרקעין; חיוב בהוצאות בגין שימוש לרעה בהליכי משפט

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מ.ו. השקעות בע"מ (ע"א 8340-10).

עניינו של פסק-הדין בשני ערעורים מאוחדים הנובעים מעסקה אחת ועניינם בחבותם של המערערים במס שבח.

בערעור הראשון, תקפו המערערים את פסק-הדין של ועדת-הערר (ו"ע 1408/07) לפיה אין להכיר בביטול עסקות במקרקעין לפי סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין.
ואילו בערעור השני, הלינו המערערים על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ה"פ 14410-04-10), בגדרו דחה השופט מ' אלטוביה את בקשתם לעכב את הליכי הגבייה בתיק הראשון. 

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור והשופט ח' מלצר), דחה את שני הערעורים.

השופט עמית קבע, כי חלפו כשבע-שמונה שנים מאז בוצעו העִסקות, כי הביטול נעשה בין צדדים קרובים ולמעשה בין אותם צדדים בכובעים שונים וכי הביטול נעשה לאחַר שהעִסקה הכתה שורש כאשר הרוכשת נהגה בנכסים מנהג בעלים לאורך השנים לרבות גביית דמי שכירות משוֹכרים וניכוי פחת.
השופט עמית הוסיף וקבע, כי הצטברותן של כל האינדיקציות דלעיל מלמדת על כך שהביטול אינו ביטול אמיתי לצורך סעיף 102 לחוק מיסוי מקרקעין, אלא ביטול שמטרתו היחידה הימנעות ממס.
בכך, למעשה, התייתר הערעור הנוסף, שעניינו בהליכי הגבייה שנקט המשיב כנגד המערערים. למרות זאת, מצא השופט עמית אל-נכון לסקוֹר את קורותיו של ערעור זה, תוך שהוא מפרט את השורה הארוכה של ההליכים (לרבות חמש המרצות פתיחה) במסגרתם תקפו המערערים את הליכי הגבייה. השופט עמית קבע, כי ההחלטות ופסקי-הדין שניתנו כנגד המערערים באותם הליכים יוצרים מניעוּת והשתק כלפיהם מלחזור ולנקוט באותם הליכים בשינוי אדרת.

חשוב לציין את התייחסותו של השופט עמית לסוגיית ההוצאות בהן חויבו המערערים (25,000 ש"ח על-ידי ועדת-הערר ו-100,000 ש"ח על-ידי השופט אלטוביה) שעליהן הלינו המערערים.
לדבריו, המערערים נקטו בעשרות הליכים "מקבילים-כפולים-משולשים-ומרובעים" בערכאות השונות, כולל בבית-המשפט העליון. זאת, בגין אותו עניין ובגין אותן נסיבות, בכל פעם באצטלא ובאדרת אחרת. נוכח האמור, קבע השופט עמית, כי ההוצאות בסך 25,000 ש"ח שהושתו עליהם על-ידי ועדת-הערר הן "על הצד הנמוך מאוד" וההוצאות בסך 100,000 ש"ח שהושתו עליהם בפסק-הדין של השופט אלטוביה הם "על הצד הסביר עד מתון", בהתחשב בכמות ההליכים שקָדמו לפסק-הדין. על כך הוסיף השופט עמית וחייב את המערערים בשכ"ט המשיב בסך 100,000 ש"ח, תוך שהוא דוחה, כאמור, את שני הערעורים.