בית-המשפט המחוזי: יישום הלכת ישראניל לגבי תיקון דו"חות לאחור

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין שחר שות' חברה להנדסה אזרחית (ע"מ 5679-02-11).

המערערת הינה חברה בע"מ הפועלת בתחומי ההנדסה האזרחית, עבודות בנייה ופיתוח תשתיות. אחד הפרוייקטים העיקריים שביצעה המערערת בשנים 1994-1990 היה מול חברת קריית ספר ("פרוייקט קריית ספר"). בשנת 1994 נתגלע סכסכוך בין המערערת לבין החברה ונתבררו תביעות הדדיות של הצדדים.
במקביל, דהיינו בשנת 1994, ניהלה רשות המיסים חקירה כנגד המערערת בחשד לשימוש בחשבוניות פיקטיביות. במהלך חקירה זו, נמסרה לרשות המיסים כל מערכת הנהלת החשבונות של המערערת בשנים הרלבנטיות.
לאחַר שהמערערת הגישה את דו"חותיה לשנות-המס 1994-1990, ערך לה המשיב שומה לפי מיטב השפיטה, שבעקבותיה, ולאחַר מו"מ בין הצדדים, נערך הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין.
בגדרו של הסכם הפשרה נקבע, כי המערערת תשלם לכל שנות-המס שבמחלוקת סך של 2.5 מליון ש"ח והמס האמור יהווה "סילוק מוחלט וסופי של המס המגיע... ולא תהיה למשיב זכות חזרה על שנים אלו מכל סיבה שהיא, לרבות בגין הכנסה או הוצאה אצל המערערים...".
בשנת 2005 נסתיים הסכסוך בין המערערת לבין חברת קריית ספר בפסק בוררות סופי, לפיו קיבלה המערערת כ-7 מליון ש"ח.
לטענת המערערת, סכומים אלה פטוּרים ממס בידה, וזאת בהסתמך על הסכם הפשרה בו הוצאו שומות סופיות לשנות-המס 1994-1990 ולפיו לא תהיה למשיב זכות חזרה לשנים אלו מכל סיבה שהיא. לשיטת המערערת, ההסכם נחתם בעת שהמשיב ידע כי המערערת תובעת סכומים ניכרים מחברת קריית ספר בגין פעילות שבוצעה בשנים נשוא הסכם הפשרה ומלוא המסמכים הומצאו לו בעקבות החקירה שניהל, וממילא הכנסות אלו פטורות ממס. המערערת הוסיפה וטענה, כי היא מדַווחת על הכנסותיה לפי השיטה המצטברת, ועל-כן יש לייחֵס את ההכנסות מפסק הבוררות לשנים 1994-1990, בהן בוצעו העבודות שבגינן נוצרה הזכות להכנסה מהבוררות. 

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור.

לדבריו, גם אם המשיב ידע על קיומה של הבוררות, המצג שהוצג לפניו היה כזה שהוא לא יכול היה להסיק מתוך הדו"חות כי צפויה למערערת הכנסה שהמשיב לקחהּ בחשבון בעת עריכת הסכם הפשרה.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי לטענת המערערת – לפיה סוגיית ההכנסות מהבוררות הועלתה במסגרת הדיונים בין הצדדים – לא הובאה כל ראיה חיצונית התומכת בכך, כגון: תכתובת בין הצדדים או פרוטוקולים של הדיונים, בעוד שהמשיב הציג תיעוד פנימי שנערך על-ידי נציגיו בהליך גיבוש הסכם הפשרה לפיו אכן לא נכלל נושא ההכנסות מהבוררות.
באשר לנוסח הסכם הפשרה ציין השופט מינץ, כי השכנע כי סוגיית ההכנסות מהבוררות נותרה מחוץ להסכמת הצדדים בהסכם, מה גם שיש בסיס לדבריו של עו"ד ורו"ח משה מזרחי, שהעיד מטעם המשיב, ולפיהם לא היה זה בסמכותו לקחת את הסיכון למתן פטוֹר ממס לסכומים בהיקפים כה משמעותיים וכי וודאי שעניין זה לא היה נכלל בהסכם הפשרה מבלי לתת לכך כל ביטוי מפורש בהסכם עצמו או בנספח לו.
השופט מינץ הוסיף ונדרש לטענת המערערת, כי כאשר ההכנסה הפכה וודאית עם אישור פסק הבוררות, יש לייחסה כיום למועד ביצוע העבודות שהצמיחו את זכותה להכנסות, לתקן את הדו"חות לאחור בהתאם להלכת ישראניל (ע"א 860/75) ולמסות את ההכנסה לשנים 1994-1990, תוך החלת הסכם הפשרה המונע את המיסוי כאמור.
השופט מינץ קבע, כי יישום הכללים שנקבעו בהלכת ישראניל מביא לדחיית טענת המערערת. שכּן, לא רק שהשומות לשנים 1994-1990 נסגרו בהסכם סופי, הרי שנוכח הקביעה כי הסכם הפשרה לא חל על ההכנסות מפסק הבוררות ונוכח המסקנה כי המערערת צפתה דווא הוצאה בגין הליך הבוררות המשתקפת ברישומה של הפרשה בדו"חותיה, ניתן לומר כי גם לעמדתה של המערערת עצמה לא צמחה לה זכות להכנסה באותן שנים. מכאן, שיש לראוֹת את זכותה של המערערת להכנסה ככזו שנולדה עם פסק הבוררות, דהיינו בשנת 2005 וכך יש למסותה.