בית-המשפט העליון הפך את החלטת בית-המשפט המחוזי בעניין יגאל דור און

במבזק מיום 20.12.2011 התייחסנו להחלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין דור און (ע"מ 1046-06).

באותו מקרה, קבע המשיב למבקש שומה לפי מיטב השפיטה בגין שנת-המס 1999, בהתאם לסעיף 145(א)(2)(ב) לפקודה.
במסגרת נימוקי הערעור העלה המבקש טענה מקדמית לבטלות השומה מחמת התיישנות, וזאת לאור פסק-הדין בעניין סמי. לטענתו, הדו"ח על הכנסותיו לשנת-המס הוגש ביום 28.2.2001, ועל-כן המשיב היה רשאי לקבוֹע שומה לפי מיטב השפיטה לכל המאוחר עד ליום 31.12.2004 (תוך שלוש שנים מתום שנת-המס שבהּ הוגש לו הדו"ח). ברם, לטענתו, רק ביום 13.1.2005 קיבל לידיו את השומה ואת נימוקי השומה, כאשר השומה הודפסה על-ידי המשיב ביום 2.1.2005 ונימוקי השומה נחתמו על-ידי המפקחת ביום 11.1.2005.*

* המפקחת הצהירה, והדברים לא נסתרו, כי תרשומת מפורטת באשר לשומה למיטב השפיטה נערכה על-ידה כבר ביום 21.6.2004, נחתמה על-ידה ביום 29.12.2004 ואוּשרה ונחתמה על-ידי סגן פקיד-השומה ביום 30.12.2004 (ובמועד זה שודרה השומה במחשבי המשיב). עוד הצהירה המפקחת, והמערער לא חָלַק על כך, כי הוא ומייַצגו ידעו את עמדת המשיב בקשר לשומה לפי מיטב השפיטה, וזאת קוֹדם למועד האחרון לשיגור השומה.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, קבע את ארבעת העקרונות הבאים:

לגופו של עניין, קבע השופט אלטוביה, כי היות שהשומה יצאה בתקופת 'בין השמשות', ידיעתו של המבקש לגבי עמדת המשיב במשולב עם גיבוש השומה במועד, שוללת את יכולתו לטעון לבטלות השומה בְּשל ציפייתו כי הדו"ח יתקבל, ומשכך הבקשה נדחתה.

היום התפרסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בבקשת הערעור שהוגשה על החלטתו של השופט אלטוביה באותו עניין ובשני מקרים נוספים (עניין תיעוש אחזקה ועניין י.מ.ש. השקעות בע"מ), לאחַר שבית-המשפט החליט לדון בבקשות כאילו ניתנה הרשות לערער וכאילו הוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה (רע"א 429/12).

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (בהסכמת השופטים י' דנציגר וצ' זילברטל) קיבל את הערעורים תוך שהוא קובע, כי בכל שלושת המקרים המשיב איחר את המועד.
לדבריו, הרצון להתמקד בתקופת "בין השמשות" ולהחיל עליה כללים מיוחדים – אין לו עיגון בדין ולא אחיזה בפסיקה, ואין זה אלא ניסיון לבחון מחדש את קביעותיו המפורשות של בית-המשפט העליון בדנ"א סמי.
השופט הנדל הוסיף וקבע, כי אין לקבל את עמדת המשיב, לפיה ידיעת הנישום אודות תוכן ההחלטה מייתרת את הצורך להעביר אליו את ההחלטה עצמה, שכן ידיעה משוערת של הנישום אודות תוכן ההחלטה אינה משרתת את תכלית החוק לצמצם את אי-הודאות, בבחינת "רק כשזה נגמר – זה באמת נגמר".