החלטות מיסוי במיסוי מקרקעין | ביטוח לאומי חברות משפחתיות | פסה"ד של ביהמ"ש העליון בעניין קבוצת אחים נאוי ובעניין אוסיף | מכירת כרטיס שחקן כדורגל | איגוד מקרקעין | מע"מ במכירת דירות ומחסנים | פסילת מותב | חשבוניות פיקטיביות | החלטות בעניין קורונה ועוד

עדכון פרטי חשבון בנק באתר רשות המסים

פורסמה הודעת רשות המסים לפיה נפתחה האפשרות לעדכן פרטי חשבון בנק במערכי מע"מ, מס הכנסה וניכויים באזור האישי באתר הרשות.

אפשרות זו פתוחה בפני הציבור, לרבות שכירים, המעוניינים לשנות פרטי חשבון בנק לצורך קבלת החזרי מס, ובכך מתייתרת ההגעה הפיזית לבנקים שנדרשה עד כה לצורך עדכון פרטים.
עם זאת, בקשות לעדכון פרטים תתאפשרנה רק לגבי הבנקים שנותנים "שירות של אימות חשבון בנק".

העדכון יבוצע באמצעות כניסה לאזור האישי, בחירת נושא "חשבונות הבנק שלי" ועדכון פרטי חשבון הבנק על-שם הזכאי להחזר המס בלבד.
לאחַר עדכון הפרטים, רשות המסים תבצע בדיקה ואימות של פרטי החשבון מול הבנק.

---

עדכון נוהל מתן אורכות להגשת דוחות 2020 – יחידים

פורסמה הודעתו של מר שלמה אוחיון, סמנכ"ל בכיר שירות לקוחות ברשות המסים, בדבר שינוי מכסת האורכות להגשת דוחות יחידים לשנת-המס 2020.
זאת, לבקשת לשכת רואי חשבון ולשכת יועצי המס.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

---

פניות בנושא פעילות מרשם המייצגים

הודעה נוספת של מר אוחיון פורסמה לגבי השקת מערכת מקוּונת למשלוח פניות באינטרנט בנושאים שבטיפול מרשם המייצגים.* 

* ואלה הנושאים: טיפול ברישום ייצוג (ייפוי כוח), הרשאות לחיוב חשבון למייצגים מקושרים לתשלום באמצעות שע"מ עבור הלקוחות, הֶסדר הארכות להגשת דוחות שנתיים במס הכנסה למייצגים, השבת תשלומי מיַיצגים לשע"מ בהתאם לתביעה ייצוגית ורישום מיַיצג ועו"ד.

זאת, במקום משלוח פניות לתיבת המייל הייעודית ששימשה עד כה כערוץ פניות מרכזי לנושאים אלה.

למַעבר להודעה הנוספת, לחצו כאן.

---

מידע בדבר פריסת שבח מקרקעין בשאילתא 905m

פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, בדבר הוספת מידע בדבר עריכת פריסת שבח מקרקעין בשאילתא 905m המשַמשת את המיַיצגים.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

---

ביטוח לאומי חברות משפחתיות

במבזק מס' 1938 מיום 6.10.2021 דיווחנו על פרסום פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בעניין נחושתן ואח' בנושא החבות בדמי ביטוח לאומי/בריאות בגין הכנסות חברה משפחתית.*

* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי המוסד לביטוח לאומי פרסם חוזר (חוזר מס' 1486) ובו הנחיות לחיוב בדמי ביטוח תוך הבחנה בין השנים 2008–2013, 2014–2017 ו-2018 ואילך ותוך שצוין כי הקפאת פעולות האכיפה שניתנו בתיקים שבהם יש חובות חברה משפחתית תבוטל ותישָלח למבוטח הודעה בהתאם.
במסגרת החוזר נכללה גם התייחסות לשני "מקרים חריגים": האחד, חברה משפחתית שלהּ הכנסה חייבת מעסק או משלח-יד (ראו סעיף-קטן 4.2 לחוזר); והשני, חברה משפחתית שצברה הפסדים לצורכי מס (ראו סעיף-קטן 4.3 לחוזר).

יצוין, כי החוזר מַפנה (הן בסעיף 3 והן בסעיף-קטן 4.2) לחוזר 1438, אך למיטב ידיעתנו לא רק שחוזר 1438 עוסק בנושא אחר (התיישנות) (קישור לחוזר) אלא שעד היום המוסד לביטוח לאומי לא פרסם חוזר שעניינו בחברות משפחתיות.

עוד יצוין, כי החוזר נעדר התייחסות לכך שביום 7.11.2021 הגיש משרדנו עתירה לבית-המשפט העליון (בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק) בשם 37 עותרים (המהווים את חלק הארי של המערערים בעניין נחושתן ואח') לביטול פסק-הדין של בית-הדין הארצי.*

* בג"ץ 7504/21 נחושתן ואח' נ' בית הדין הארצי ואח'. עתירה נוספת לביטול פסק-הדין של בית-הדין הארצי הוגשה לבית-המשפט העליון בשם מר גד אנג'ל (שהוא אחד המערערים הנוספים בעניין נחושתן ואח') ביום 21.11.2021 (בג"ץ 7983/21).

עוד יצוין, כי בכוונת המוסד לביטוח לאומי לגְבות דמי ביטוח מהכנסות חברה משפחתית משנת 2018 ואילך למרות שמדובר בחיוב רטרואקטיבי,* על כל המשתמע מכך. 

* נזכיר, כי בעקבות הגשת התובענות לבית-הדין האזורי אשר נדונו במאוחד בעניין נחושתן ואח', המוסד לביטוח לאומי חזר בו מעמדתו המעודכנת והודיע כלאחר יד, כי בכוונתו לדרוש דמי ביטוח בגין הכנסותיהן של חברות משפחתיות שהופקו בשנת 2018 ואילך. אלא מאי, הודעה זו פורסמה רק בחודש נובמבר 2019 וממילא אנו סבורים, כי המל"ל מנוּע מלדרוש דמי ביטוח בגין התקופה שקָדמה לפרסום כאמור.

לבסוף, נציין, כי המוסד לביטוח לאומי עתיד לפרסם חוזר בנושא סעיפים 3(ט1) ו-62א לפקודת מס הכנסה (חוזר מס' 1487).
מובן שנעדכנכם בנושא לאחַר שנוסחו הסופי של החוזר יפורסם.

---

החלטות מיסוי בנושא בנושא מיסוי מקרקעין

מחלקת מיסוי מקרקעין בחטיבה המקצועית שברשות המיסים פרסמה שלוש החלטות מיסוי חדשות:

החלטת מיסוי 203/21 (החלטת מיסוי בהסכם) (קישור להחלטה)
עניינה של החלטה זו ביחיד שיָרש זכויות בנכסים מסבתו המנוחה שנפטרה בשנת 2017.
בין נכסי העיזבון, ישנה דירת מגורים ("הדירה") שהיחיד ירש 37% ממנה.
במסגרת הסכם בין היורשים, שנחתם בשנת 2019, רכש היחיד 13% נוספים מהדירה וזאת באמצעות כספים שמקורם מחוץ לעיזבון.
בעקבות הרכישה היחיד מחזיק אפוא ב-50% מהדירה.

בגדרהּ של ההחלטה נקבע, כי הדירה לא תיחשב כדירה נוספת לעניין הוראות סעיף 49ג(3) לחוק מיסוי מקרקעין.*

* סעיף 49ג לחוק מיסוי מקרקעין קובע כדלקמן:

"לענין סעיף 49ב(2) [הקובע פטוֹר ממס שבח במכירת דירת מגורים מזכה בתנאי שהיא דירתו היחידה של המוֹכר], יראו את הדירה הנמכרת כדירת המגורים היחידה שבבעלות המוכר גם אם יש לו, בנוסף על הדירה הנמכרת, דירת מגורים שנתקיים לגביה אחד מאלה:

[...]

(3) חלקו של המוכר בבעלותה אינו עולה על שליש ולגבי דירה שהתקבלה בירושה – אינו עולה על מחצית

[...]"

בהחלטה צוין, כי ככל ששיעור הבעלוּת בדירה, שחלקהּ נתקבלה בירושה וחלקהּ נרכשה מהיורשים באותה הירושה, אינו עולה על 50%, ניתן יהיה לראות בה כעומדת בתנאי סעיף 49ג(3) לחוק, ובלבד שחֵלק הדירה שנרכש אינו עולה על שליש.
עוד צוין, כי במקרה דנא, שיעור הבעלוּת בדירה אינו עולה על 50% כאשר 37% מהדירה התקבלו בירושה ו-13% מהדירה נרכשו מהיורשים האחרים ומקורו באותה הירושה, ועל-כן ניתן להשקיף על הדירה כעומדת בתנאי סעיף 49ג(3) לחוק.

החלטת מיסוי 7701/21 (החלטת מיסוי שלא בהסכם) (קישור להחלטה)
עניינה של החלטה זו ביחיד תושב-חוץ ("המבקש") שיָרש חלק מדירת המגורים היחידה ("הדירה") של אביו המנוח ("המוריש").
המוריש היה תושב ישראל במועד פטירתו ואילו היה עדיין בחיים ומוכר את דירת המגורים, היה פטוּר ממס בשל המכירה.
המבקש לא הגיש אישור בדבר היעדר דירת מגורים במדינת תושבותו.

במסגרת ההחלטה נדחתה בקשת המבקש לקבל פטוֹר ממס שבח במכירת הדירה לפי סעיף 49ב(5) לחוק מיסוי מקרקעין.* 

* סעיף 49ב(5) לחוק מַקנה פטוֹר ממס שבח במכירת דירת מגורים מזכה שקיבל המוֹכר בירושה ובלבד התקיימו כל אלה: (א) המוכר הוא בן זוגו של המוריש, או צאצא של המוריש, או בן זוגו של צאצא של המוריש; (ב) לפני פטירתו היה המוריש בעלה של דירת מגורים אחת בלבד; ו-(ג) אילו היה המוריש עדיין בחיים ומוכר את דירת המגורים, היה פטוּר ממס בשל המכירה.

זאת, לאור אי-התקיימות התנאי המקדמי שקבוע בסעיף 49א לחוק, לגבי המבקש, והדורש שאין לו דירת מגורים במדינה שבהּ הוא תושב ובהינתן ההוראה הקבועה באותו סעיף לפיה "יראו תושב חוץ כמי שיש לו דירת מגורים במדינה שבה הוא תושב, כל עוד לא המציא אישור משלטונות המס באותה מדינה כי אין לו דירה כאמור".

החלטת מיסוי 1132/21 (החלטת מיסוי בהסכם) (קישור להחלטה)
החלטה זו עוסקת ביחיד ("היחיד") שהינו בעלים במשותף (במושע) עם שני בעלים נוספים בשלוש חנויות בחולון שעליהן בנוי בניין מגורים. חֵלקו של היחיד בכל אחת מהחנויות הוא שליש.
חברה יזמית פנתה לדיירים בבניין המגורים ולבעלי החנויות בהצעה להתקשר בעסקת תמ"א 38/2 במסגרתה ירכוש היזם חלק מהמקרקעין לרבות זכויות בנייה מכח תמ"א 38 וזכויות בנייה מכח תב"ע, לצורך הקמת בניין חדש.
היחיד עתיד לקבל דירת מגורים ("דירת המגורים החלופית") חֵלף זכויותיו בחנויות.

בגדרהּ של ההחלטה נקבע, כי תקרות הפטוֹר הקבועות בסעיף 49לג1(א) לחוק מיסוי מקרקעין תחולנה גם על נכס מקרקעין שאינו דירת מגורים ותמורתו בדירת מגורים; וכי לצורך חישוב תקרות הפטוֹר האמורות ניתן יהיה לראות ביחיד כמי שמכר חנות אחת ובלבד שזכויותיו של כל אחד מהבעלים בכלל החנויות שקולה כלכלית לזכות בחנות אחת ממוצעת. זאת, לאור הלכת רחל מנחם.*

* ע"א 2100/07 מנחם נ' מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, מיסים כג(1) ה-97 (2009) (קישור לפסק-הדין).

עוד נקבע, כי במכירת דירת המגורים החלופית לא יחולו פטוֹר ממס, כולו או חֵלקו, שיעור מס מופחת או דחיית מס לפי הוראות חוק מיסוי מקרקעין או לפי הוראות פקודת מס הכנסה. זאת, בהתאם להוראות סעיף 49לג1(ו)(2) לחוק.

---

רכישת שלד בורסאי עם הפסדים צבורים – האם עסקה מלאכותית?

ביום ה' (2.12.2021) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין קבוצת אחים נאוי בע"מ.

למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

---

ניכוי הוצאות, חוב אבוד, סיווג פעילות ורווח מפדיון מוקדם של איגרות-חוב

ביום ה' (2.12.2021) ניתן גם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין אוסיף מזרח אירופה בע"מ ואוסיף רומניה בע"מ.

למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן.

---

מכירת כרטיס שחקן כדורגל

ביום 18.11.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין ברדה.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
המערער (אליניב פליקס ברדה), יליד שנת 1981, הֵחל את הקריירה שלו כשחקן כדורגל בשנת 1998. תחילה שיחק המערער בקבוצת הנוער של הפועל באר שבע, וכבוגר עבר לשחק בקבוצת מכבי חיפה ולאחר מכן בקבוצת הפועל תל-אביב.
משנת 2007 ועד מחצית שנת 2013 שיחק המערער בקבוצת הכדורגל Racing Genk הבלגית ("הקבוצה הבלגית").
בתקופות ששיחק המערער בקבוצות כדורגל ישראליות שוּלם לו שכר של כ-800,000 ₪ לעונה. ואילו לאחַר שעבר המערער לשחק בקבוצה הבלגית, הגיע שכרו לכדי למעלה מ-860,000 אירו לעונה.
המערער שב לישראל כשחקן כדורגל מצליח ובעל מוניטין במהלך שנת 2013 וחתם בחודש יוני באותה שנה עם חברת א.א. החברה לקידום הספורט באר-שבע בע"מ, בעלת קבוצת הפועל באר-שבע, על שני הסכמים: האחד, הסכם העֲסקה לשנים 2013–2015 שהן גם שנות-המס שבערעור ("הסכם ההעסקה"); והשני, הסכם למכירת הזכויות הספורטיביות הגלומות בכרטיס השחקן שלו (שהוחזק על ידיו) ("הסכם הזכויות").
על-פי הסכם ההעסקה, המערער קיבל משכורת בסיס בסך של כ-40,000 ₪ לחודש בתוספת תגמולים ובונוסים בהתאם לביצועים שהפגין באופן יחידני ולהישגי הקבוצה בכללותה. המשכורות שקיבל המערער מהקבוצה בשנות-המס שבערעור ובגינן שילם המערער מס שולי, היו כדלקמן: 240,284 ₪ בשנת-המס 2013, 706,293 ₪ בשנת-המס 2014 ו-1,167,237 ₪ בשנת-המס 2015.
על-פי הסכם הזכויות, שנחתם באותו יום בו נחתם הסכם ההעסקה, המערער יקבל סך של 3,628,000 ₪ (כ-1 מיליון דולר ארה"ב) אשר ישולם לו בשלושה תשלומים: בחודש אוגוסט 2013, בחודש אוגוסט 2014 ובחודש אוגוסט 2015. תשלומים אלה לא היו מותנים בתפוקה מסוימת מצד המערער או בתוצאות משחקים, ואף לא בהתחייבות מצידו להמשיך לשחק.
יצוין, כי בדיקה שעָרך המשיב העלתה, כי למערער היו הכנסות מפרסומות בשנות-המס שבערעור, בסך 3,000 ₪ ו-21,350 ₪, בהתאמה, שהושמטו מהדוחות שהגיש. המערער לא הכחיש הכנסות אלו והודיע כי הוא פועל על-מנת להסדיר את תשלום המס בגינן מול רשויות המס.
עוד יצוין, כי בשנים 2016 ו-2017 (שאינן חלק מהערעור) נחתמו הסכמי העֲסקה נוספים בין הקבוצה למערער, ובמקביל חתם המערער על שני הסכמים נוספים למכירת זכויות ספורטיביות. על-פי הסכמים אלה, קיבל המערער, עבוּר כל שנת העֲסקה, שכר בגובה של כ-2 מיליון ₪ לשנה, וכן קיבל סך של 600,000 ₪ לכל שנה בגין מכירת זכויותיו הספורטיביות. 

המשיב הוציא למערער שומות בצווים לשנות-המס שבערעור, בגדרן נקבע, כי התקבול ששולם לו עבוּר הזכויות הספורטיביות שמכר מהוות חלק משכרו של המערער ועל-כן מדובר בהכנסה פירותית ולא ברווח הון ממכירת נכס נפרד מהסכם ההעסקה, כפי שנטען על ידיו.
לחלופין, גרס המשיב, כי יש לראות בפיצול התמורה בגין כרטיס השחקן משום עסקה מלאכותית המהווה תכנון מס בלתי-לגיטימי.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת א' וינשטיין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ניתחה השופטת וינשטיין את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית ובכלל זאת את הוראות חוק הספורט, תשמ"ח-1988 ואת המונח "כרטיס שחקן" שהוגדר בעניין בני יהודה (ע"מ (ת"א) 1200/07) כ"ביטוי לאגד של זכויות שיש להן שווי כלכלי".
במסגרת זו, נדרשה השופטת גם לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין קשר ספורט (ע"א 7883/12), לפסקי-הדין שדנו בהגדרת המונח "נכס" שבסעיף 88 לפקודה ולהוראות צו מס הכנסה (קביעת סוגי שכר כהכנסה), התשכ"ז-1967 ("צו סוגי שכר") ותקנות מס הכנסה (ניכוי מסוגי שכר מסוימים), התשכ"ז-1967 ("תקנות ניכוי מסוגי שכר") שמתייחסות, בין היתר, לניכוי מס במקור בגין תשלום שכר ספורטאים.*

* יצוין, כי הצדדים לא הפנו בטיעוניהם ובסיכומיהם לצו סוגי שכר ולתקנות ניכוי מסוגי שכר, ובעקבות החלטת השופטת וינשטיין התייצבו לדיון לצורך השלמת טיעון ביחס לדברי החקיקה האמורים. זאת, היות שהשופטת סברה כי עשויה להיות להן רלבנטיות לסוגיה שבמחלוקת.

ראו בעניין זה את פס' 69 לפסק-הדין.

לגופו של עניין, קבעה השופטת וינשטיין, ותוך שהיא מאבחנת את עניינו של המערער מהלכת קשר ספורט, כי לאור מהותה הכלכלית האמיתית של העִסקה ובדומה לתקבול בגין התחייבות לבלעדיות או לאי-תחרות, יש לראות בהסכם הזכויות בין המערער לקבוצה המעגן את "מכירת" כרטיס השחקן על ידיו כחלק ממכלול הסכמי העבודה בין הצדדים ואין לייחֵס משמעות לפיצול ההסכמים.
למעלה מן הצורך, הוסיפה השופטת וקבעה (ראו פס' 74 ואילך לפסק-הדין), כי אף אם הייתה נכונה לקבל את טענת המערער כי מדובר בעסקה של מכר נכס הוני – וכאמור, היא לא קיבלה טענה זו – הרי שעדיין היה על המערער להוכיח כי התקיימה מכירה לצמיתות של הנכס; בעוד שבפועל, לכל היותר, ניתן לראות בהענקת המערער את שירותיו כ"השכרה של זכויות", בהתאם לסעיף 2(7) לפקודה.

לאור כל האמור, קבעה השופטת וינשטיין, כי בדין קבע המשיב שהתקבול בגין הסכם הזכויות מהווה תקבול שניתן למערער במסגרת יחסי עובד-מעביד ועל-כן הוא יחויב בהתאם לסעיף 2(2) לפקודה.

---

סיוּוגה של חברה קבלנית כאיגוד מקרקעין וקביעת החבות במס רכישה בגין רכישת מניותיה

ביום 30.11.2021 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יהבים ניהול פרוייקטים לבניה בע"מ.

תמצית העוּבדות היא כדלקמן:
ביום 13.1.2011 התקשרה חברת קריגר נדל"ן טי אל וי בע"מ ("קריגר נדל"ן"), בנאמנות עבוּר חברת קריגר בראלי 14 בע"מ ("חברת בראלי"), בהסכם תמ"א ("ההסכם") עם בעלי הזכויות במקרקעין שברחוב בראלי 14 בתל-אביב.
בגדרו של ההסכם נקבע, כי בעלי הזכויות יעבירו לחברת בראלי את הזכויות לבניית ארבע דירות על גג הבניין בתמורה לשירותי בנייה, שיפוץ, חיזוק והרחבת הבניין.
היתר הבנייה, שהיווה תנאי מַתלה בהסכם, התקבל ביום 30.6.2015.
בהצהרה שהוגשה למשרדי המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין תל-אביב) דיווחו הצדדים להסכם, כי יום המכירה הוא 30.6.2015 (יום קבלת היתר הבנייה) וכי שווי המכירה לעניין החבות במס רכישה הוא בסך 7,000,000 ₪. זאת, בהתבסס על חוות-דעת של שמאי המקרקעין ערן לס.
המשיב לא קיבל את שווי המכירה המוצהר וביום 1.3.2017 קבע אותו (במסגרת החלטתו בהשגה אותה הגישה חברת בראלי) לסך של 11,340,220 ₪.
חברת בראלי (באמצעות בעלי מניותיה דאז) בחרה שלא להגיש ערר על החלטה זו.*

* יצוין, כי במהלך חודש ספטמבר 2018, הגישה חברת בראלי בקשה להארכת מועד להגשת ערר על החלטת המשיב מיום 1.3.2017 ובמסגרת בקשה זו ביקשה להעמיד את שווי המכירה על סך של 7,500,000 ₪. ואולם, מאוחר יותר, משכה חברת בראלי את הערר.

עוד יצוין, כי ביום 28.1.2019 הגישה חברת בראלי בקשה לתיקונה של שומת מס הרכישה ובה טענה, כי שווי המכירה לצורך מס רכישה צריך להיקבע לסך של 8,000,000 ₪. ברם, ביום 17.11.2019 ויתרה חברת בראלי על בקשתה לתיקון השומה.

בחודש אפריל 2017 רכשה העוררת (יהבים ניהול פרוייקטים לבניה בע"מ) את מלוא מניות חברת בראלי בתמורה לסך כולל של 1,800,000 ₪: סך של 1,500,000 ₪ שולם על-ידי העוררת בגין רכישת המניות והלוואת הבעלים* של קבוצת חג'ג' התחדשות עירונית בע"מ ("חג'ג'"); וסך של 300,000 ₪ שולם על-ידי העוררת בגין רכישת המניות והלוואת הבעלים* של אורן פילטר בע"מ ("אורן פילטר").

* הלוואות הבעלים של חג'ג' ושל אורן פילטר הועמדו לחברת בראלי לצורך מימון הוצאותיה לקבלת היתר הבנייה, האגרות וההיטלים.

בעקבות רכישת מניות חברת בראלי על-ידי העוררת, הוציא המשיב לעוררת שומת מס רכישה בְּשל רכישה של מניות ב"איגוד מקרקעין" לפי שווי מקרקעין של 11,340,220 ₪ (מס רכישה בגובה 680,413 ₪).
העוררת חָלקה על השומה האמורה והגישה השגה ביום 11.12.2018. לטענתה, חברת בראלי לא נחשבה ל"איגוד מקרקעין" במועד רכישת מניותיה. עוד (ולחלופין) טענה העוררת, כי שווי המכירה של המניות היה צריך להיקבע לסך של 1,800,000 ₪ (התמורה החוזית בגין המניות) או, לחלופין, לסך של 1,640,000 ₪ (לפי הערכת השמאי מטעם העוררת), ולא לסך של 11,340,000 ₪ (שווי זכויות הבנייה על הגג).
המשיב דחה את השגת העוררת ומכאן הערר.

ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחברת הוועדה עו"ד א' סימון), דחתה את הערר תוך חיוב העוררת בהוצאות בסך 40,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, בָּחן רו"ח פרידמן את שאלת סיוּוגה של חברת בראלי כ"איגוד מקרקעין" במועד רכישת מניותיה על-ידי העוררת.
לאחַר שנדרש לפסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין גזית גלוב (ע"א 74/15) ולהוראת ביצוע 8/2003 (שעניינה ב"מעמדו של איגוד שבבעלותו זכויות במקרקעין שהנן מלאי עסקי") (קישור להוראה), ניתח רו"ח פרידמן את דוחותיה הכספיים של חברת בראלי לשנים 2016 ו-2017 וקבע, כי במועד רכישת מניותיה (בחודש אפריל 2017) האחרונה טרם מכרה את הדירות המתוכננות בפרוייקט, טרם הֵחלה במתן שירותי הבנייה ולא הייתה בה כל פעילות עסקית ממשית לצד התכנון; וממילא לא עמדה בתנאי הוראת ביצוע 8/2003 דלעיל.
לאור זאת, קבע רו"ח פרידמן, כי חברת בראלי נחשבה באותו מועד ל"איגוד מקרקעין", וכנגזר מכך, רכישת מניותיה על-ידי העוררת הייתה חייבת במס רכישה.
רו"ח פרידמן דחה את טענת העוררת כי חברת בראלי הֵפרה את הסכם התמ"א וכתוצאה מכך בעלי הזכויות במקרקעין (בעלי הדירות) היו זכאים לבטל את ההסכם ועל-כן לא היו לחברת בראלי במועד רכישת מניותיה על-ידי העוררת זכויות במקרקעין (ראו פס' 49 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).
רו"ח פרידמן דחה גם את טענתה הנוספת של העוררת כי חלק מבעלי הדירות מכרו את זכויותיהם ועל-כן לא הייתה בידי חברת בראלי חתימתם של כלל בעלי הדירות (ראו פס' 50 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).
טענה נוספת של העוררת שנדחתה על-ידי רו"ח פרידמן הייתה שמדובר בפרוייקט שאינו כלכלי ושקבלת עמדת המשיב תביא לחיסולו (ראו פס' 51 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).

רו"ח פרידמן והמשיך ונדרש לשאלה, מהו שווי הזכויות במקרקעין של חברת בראלי במועד רכישת מניותיה על-ידי העוררת. זאת, לאור סעיף 9(ב) לחוק מיסוי מקרקעין.*

* סעיף זה קובע, כי "בפעולה באיגוד מקרקעין יהא הרוכש חייב במס רכישה בסכום שהיתה חייבת בו מכירת זכות במקרקעין ששוויה הוא החלק היחסי כאמור בפסקה (1א) – משווי כלל הזכויות במקרקעין שבבעלות האיגוד".

לדבריו, נפלה טעות מהותית בידיה של העוררת אשר הביאה חוות-דעת שמאית לגבי שווי המניות שרכשה בחברת בראלי ולא לגבי שווי המקרקעין עוֹבר לרכישת המניות. עוד ציין רו"ח פרידמן, כי אין זה ברור כיצד קבע השמאי מטעמה של העוררת שווי של 1,640,000 ₪ כאשר התמורה החוזית עבוּר המניות במחיר של קונה מרצון למוכר מרצון הינה 1,800,000 ₪.
רו"ח פרידמן הוסיף וקבע, כי קביעתו של המשיב לפיה שווי המקרקעין שבידי חברת בראלי עוֹבר לרכישת מניותיה על-ידי העוררת היה בגובה 11,340,000 ₪ סבירה בהחלט ואף ייתכן שמוּטה כלפי מטה (ונזכיר, כי חברת בראלי קיבלה בסופו של דבר את השוֹוי האמור). זאת, הן לפי שיטת החילוץ של מַרכיב הקרקע משווי של הדירות בעסקות השוואה, הן לפי שיטת התמורה החוזית עבוּר המניות בצירוף התחייבויות שנטלה על עצמה העוררת (עלות שירותי הבניה עבור הדיירים), והן לפי שווי השוק של שירותי הבניה כמו בעסקת קומבינציה (ראו פס' 58–61 לחוות דעתו של רו"ח פרידמן).

---

מע"מ במכירת דירות ומחסנים

ביום 24.11.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין נחמני אחד העם בע"מ.

להלן תמצית העוּבדות כפי שהובאה בפתח פסק-הדין:
חברת פרתם תל אביב בע"מ ("פרתם") החזיקה במלוא הזכויות בבניין בעל 16 דירות מגורים ו-2 מחסנים, המצוי בפינת הרחובות אחד העם 76 ונחמני 29 בתל אביב ("הבניין").
חברת אורבן נדל"ן י.ד. בע"מ (לשעבר, ד.ד. מיזמים 2010 בע"מ ("אורבן") היא חברה שעוסקת בנדל"ן, שבזמנים הרלוונטיים הייתה בבעלותם של דוד לוי (ששינה את שמו מדוד דגמי) ("לוי") ודוד זהבי.
ביום 9.1.2013 התקשרה אורבן בהסכם עם פרתם, במסגרתו הוענקה לאורבן אופציה לרכישת הבניין מפרתם ("הסכם האופציה"). מטרת ההתקשרות בהסכם האופציה הייתה שיווק ומכירת הדירות לגורמים שונים.
כשהגיע מועד מימוש הסכם האופציה, לוי החליט לרכוש בעצמו ובנפרד מאורבן, חלק מהדירות בבניין (אגב סיחור האופציה מאורבן). לצורך כך, הקים לוי ביום 6.6.2013 את המערערת, חברת נחמני אחד העם בע"מ.
לטענת המערערת, הרכישה נעשתה לצורך השקעה ועל-מנת להשכיר את הדירות בשכירות ארוכת טווח. בנוסף, התכוונה המערערת לנצל את אחוזי הבנייה הנוספים בבניין לצורך בנייתן של דירות נוספות, אשר ייעודן יהיה אף הוא השכרה לצדדים שלישיים.
המערערת רכשה זכויות ב-5 דירות מגורים ו-2 מחסנים, כאשר יתר הדירות בבניין נרכשו על-ידי רוכשים שונים, שאינם קשורים למערערת.
הבניין לא נרשם כבית משותף, ועל-כן הזכויות בו נרכשו תוך חתימת הסכם שיתוף בין הרוכשים, שלפיו יוחדו למערערת דירות המגורים שמספרן 1, 8, 9, 13 ו-18 והמחסנים שמספרם 10 ו-11. יצוין, כי דירות 9 ו-18 הן דירות גג, וכן כי כלל זכויות הבנייה בבניין הוצמדו לדירה 9.
בהסכם הרכישה נקבע מחיר הדירות והמחסנים שהמערערת רכשה על סך של 9,585,000 ₪. עוד נקבע בהסכם, כי על המערערת לשאת בתשלום התמורה בתוך 45 ימים, כאשר תשלומים שלא יועברו במועד יישאו ריביתב בשיעור 1% לחודש. כמו-כן, צד שיָפר הפרה יסודית את ההסכם יידרש בתשלום פיצוי בסך של 2,164,000 ₪.
בסמוך לאותו מועד הֵחלו להתפרסם כתבות בעיתונים ובאתרי אינטרנט שונים, בדבר פרשיות בהן לוי היה מעורב בעבר. לטענת המערערת, פרסום הכתבות הביא לפגיעה משמעותית במוניטין העסקי של לוי, בפרט בקֵרב הבנקים עמם נהג לקיים קשר עסקי. כתוצאה מכך, הבנקים סירבו להעמיד למערערת את המימון הדרוש לצורך הוצאתה לפועל של עסקת הרכישה.
לאור סירובם הנטען של הבנקים להעמיד מימון לעסקת הרכישה, עמדה המערערת בפני הפרת ההסכם, שעלולה הייתה להביא לתשלום פיצוי מוסכם ולחשיפה לתביעות ולטענות, הן מצד פרתם והן מצד המשקיעים הנוספים.
לטענת המערערת, כדי להימנע מכך, היא נאלצה לנקוט בפעולות שונות, לרבות הקצאת מניות כנגד הזרמת כספים, מכירת חלק מהדירות שנרכשו ולקיחת הלוואה מגורם חוץ-בנקאי.
כך, ביום 23.6.2013 הקצה לוי לגב' איריס שילון 25% ממניות המערערת, כנגד השקעה בסך של 750,000 ₪.
ביום 29.7.2013 מכרה המערערת את דירות 8 ו-13. המחירים בהם נמכרו הדירות משַקפים רווח פעוט ואף הפסד: דירה 8 נמכרה בתמורה לסך של 1,905,000 ₪, כאשר מחיר הרכישה, כולל תשלום מס הרכישה, עמד על סך של 1,942,500 ₪. ואילו דירה 13 נמכרה בתמורה לסך של 1,920,000 ₪, כאשר מחיר הרכישה, כולל תשלום מס הרכישה, עמד על סך של 1,837,500 ₪.
ביום 11.8.2013 חתמה המערערת על הסכם הלוואה עם חברת עמית ליאם מסחר ואחזקות בע"מ ("עמית ליאם"). בין הצדדים הוסכם כי המערערת תיטול הלוואה מעמית ליאם בסכום של 4,500,000 ₪ לתקופה של 12 חודשים, כאשר לקרן ההלוואה תתווסף ריבית חודשית בשיעור 2.5%, שהיא ריבית שנתית בשיעור 30%.
ביום 19.8.2013 נחתם הסכם לפינוי דייר מוגן בין המערערת ובין דיירת מוגנת באחת מדירות הגג בבניין, בגדרו נקבע כי הדיירת המוגנת תעביר את החֲזקה בדירת הגג למערערת בתמורה לסך של 950,000 ₪.
ביום 17.9.2013 מכרה המערערת את דירה 1. גם דירה זו נמכרה בהפסד (הדירה נרכשה בתמורה לסכום של 1,700,000 ₪, לא כולל תשלום מס הרכישה, ונמכרה בסכום זהה).
ביום 22.10.2013 הקצתה המערערת 50% מהון מניותיה לשלושה גורמים נוספים, וזאת כנגד השקעה בסך של 2,500,000 ₪ על דרך של הלוואת בעלים והתחייבות להעמדת הלוואת בעלים נוספת. לאחַר הקצאה זו עמד שיעור חֵלקו של לוי במערערת על 25%.
בד בבד, חתמה המערערת על הסכם לשירותי ניהול ותכנון עם אורבן, לצורך הוצאת היתר בנייה. זאת, כנגד סכום של 3,000,000 ₪, אשר ישולם מההכנסות הראשונות של המערערת שתהיינה פנויות לחלוקה.
התמורה שהתקבלה בידי המערערת ממכירת דירה 1 ומאת המשקיעים החדשים, שימשו את המערערת לטובת פירעון ההלוואה ותשלום הריבית לעמית ליאם.
ביום 17.12.2014 התקשרה המערערת בהסכם עם גורמים בשם קוסקס ומויאל, במסגרתו הוענקה להם אופציה לרכישת דירות 9 ו-18, לרבות זכויות הבנייה הנלוות אליהן, בתמורה לסכום של 12,800,000 ₪. תקופת האופציה הייתה ל-4 חודשים, אולם היא הוארכה בהמשך מספר פעמים, תוך העלאת מחיר התמורה.
בין לבין, ביום 29.12.2014, הגישה המערערת בקשה להיתר בנייה, בהתאם לאחוזי הבנייה המותרים.
כמו-כן, ביום 24.12.2015 מכרה המערערת את שני המחסנים שרכשה תמורת סכום של 500,000 ₪.
קוסקס ומויאל סיחרו את האופציה לעו"ד אפרים עידה, שייצג קבוצה של משקיעים. עו"ד עידה הודיע על מימוש האופציה, וביום 10.2.2016 נחתם הסכם בינו ובין המערערת, בגדרו מכרה לו המערערת את דירות 9 ו-18 בתמורה לסך של 17,100,000 ₪.
סכום המכירות של כלל הדירות והמחסנים עמד על 23,125,000 ₪ ועל-כן, ובהינתן העובדה שהמערערת רכשה את הדירות והמחסנים בסכום של 9,585,000 ₪, המערערת השיאה רווח של 13,540,000 ₪, בתקופה של כשלוש שנים.

בנסיבות אלו, הוציא המשיב למערערת שומת מס עסקאות בקשר למכירת הדירות והמחסנים, כאשר בגין הדירות הוּצאה השומה בהתבסס על סעיף 5(ב) לחוק מע"מ, דהיינו, רק על ההפרש בין מחיר רכישת הדירות לבין מחיר מכירתן.

לטענת המערערת, היא אינה נכנסת לגדרי "עוסק" שכּן פעילותה אינה "עסקית" וממילא היא אינה חייבת בתשלום מע"מ.
כך, לטענתה, היא רכשה את הדירות מתוך כוונה להשכירן, בראותה בדירות אלו כהשקעה לכל דבר ועניין, אלא שלאחַר רכישת הדירות נקלעה המערערת, שלא באשמתה ובניגוד למתוכנן, לקשיי מימון חריפים מצד בנקים שסירבו לממן את פעילותה. לאור קשיים אלה, נכפתה עליה מכירת שלוש דירות בסמוך לרכישה במחירי הפסד, ובהמשך מכירת יתר הדירות.
המשיב, לעומת זאת, סובר כי במקרה הנדון מדובר בעסקות מכר בידי מי שהוא עוסק, במסגרת עסקו, ועל-כן המערערת חייבת בתשלום מע"מ.
מכאן הערעור.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הערעור בעיקרו תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך של 80,000 ₪ (קישור לפסק-הדין).

השופטת סרוסי קבעה, כי עיון בכתבי הטענות ובחומר הראיות ויישום המבחנים שנקבעו בפסיקה מביאים למסקנה כי יש למקום לאבחנה בין שלוש הדירות הראשונות שנמכרו (דירות 8, 13 ו-1) לבין המחסנים ושתי דירות הגג שנמכרו (מחסנים 10 ו-11 ודירות 9 ו-18).

בכל הנוגע לשלוש הדירות הראשונות, קבעה השופטת סרוסי, כי אמנם הן נמכרו בסמוך לאחַר רכישתן, אולם ממקבץ הנסיבות עולה, כי הן נמכרו בחופזה וברווח מזערי, אם בכלל, שלא הולם ניהולו של עסק למסחר בנדל"ן.
בהקשר זה, קיבלה השופטת את הסברי המערערת, כי הדירות נמכרו בחופזה עקב קשיים תזרימיים, על-מנת לממן את העברת התמורה לפרתם וכן את החזר ההלוואה, וקבעה כי במצב עניינים זה, בו מכירת הדירות "נכפתה" על המערערת, ונעשתה ברווח מזערי ואף בהפסד, לא ניתן לקבוע כי מדובר במכירה "עסקית".
עוד ציינה השופטת, כי אם המערערת הייתה מעוניינת לסחור בדירות כחלק מ"עסק", לא היה כל היגיון לרוכשן על-מנת למוכרן מיד לאחר מכן, וזאת במחיר הפסד (בייחוד כאשר מביאים בחשבון הוצאות נוספות בהן עמדה המערערת כגון שכר טרחת עו"ד וכדומה).*

* למעשה, לאור ההפסד שבו נמכרו שלוש הדירות, אין משמעות מעשית לקבלת הערעור לגבי אותן דירות, שכּן יישום הוראות סעיף 5(ב) לחוק מע"מ (כפי שטען המשיב) לא היה מביא לחבות אפקטיבית במע"מ.

לא כך הם פני הדברים, קבעה השופטת סרוסי, באשר לשתי דירות הגג והמחסנים שלגביהם כוונת המערערת הייתה להשיא את הרווח באמצעות המכירה, כבכל עסק לסחר בנדל"ן.
דירות הגג, ואף המחסנים, נמכרו ברווח גדול, שאינו משַדר בהילות, ובעיקר, הם נמכרו לאחַר שהקשיים התזרימיים הדחופים של המערערת כבר נפתרו – לאחַר ששולמה תמורת הרכישה לפרתם ולאחַר שהושבה ההלוואה לעמית ליאם. על המערערת לא "נכפתה" מכירת דירות הגג, ואם היא הייתה מעוניינת להשאיר את הדירות בחזקתה ולהשכירן עד למציאת מימון לבניית הדירות הנוספות, לא הייתה מניעה לכך.
השופטת הוסיפה וציינה, כי בהתאם למבחנים של תדירות העִסקות, טיב הנכס ותקופת ההחזקה, הרכישה והמכירה של דירות הגג בזמן קצר יחסית, של פחות משלוש שנים, מבלי שהן הושכרו במהלך התקופה, כאשר אין כל בהילות או דחיפות במכירה וכאשר המטרה המוצהרת היא השכרת הדירות, מלמדות כי מדובר ב"עסק" חֵלף השקעה הונית.
על זאת, קבעה השופטת, יש להוסיף את בקיאותו וידענותו של לוי, הרוח החיה במערערת, בהתאם למבחן הבקיאות של הנישום וכן את המאפיינים של השבחת הנכס ואופן המימון – לקיחת הלוואה לטווח קצר בריבית גבוהה.

חשוב להביא מדברי השופטת סרוסי באשר לכוונת המערערת (פס' 71–72 לפסק-הדין):
"ויובהר, כי ייתכן שמלכתחילה הכוונה הסובייקטיבית של המערערת הייתה לרכוש את כל הדירות כהשקעה על מנת להשכירן. עם זאת, אין בכך כדי לשנות מקביעתי בכל הנוגע למכירת דירות הגג והמחסנים.
ראשית, כוונה סובייקטיבית כמעט ולא נבחנת כחלק ממארג השיקולים, אלא הנסיבות האובייקטיביות (וראו עניין לשם, בפס' 40). בענייננו, נמכרו דירות הגג ברווח ניכר, ללא כל אילוץ ותוך זמן קצר, באופן שעולה בקנה אחד עם עסק למכירת דירות.
שנית, וזה העיקר, נראה שעם הזמן, הכוונה הסובייקטיבית של המערערת השתנתה, ולאחר שהיא הבינה שהיא תצליח להשיא את הרווח שלה במכירת הדירות, מטרתה השתנתה והיא סחרה בדירות ככל עסק למכירת דירות. מטבע הדברים, במצב עניינים מעין זה, כאשר מהות העסקה משתנה בהתאם לנסיבות, אין להיצמד דווקא לכוונה הראשונית, אלא לכוונה הקונקרטית בעת ביצוע הפעולה והפעלת העסק. מבלי לטעת מסמרות, ייתכן כי הכוונה הראשונית הייתה להשכיר את הדירות, אולם בשלב מסוים הוחלט כי עדיף יהיה למכור את הדירות ברווח, וכך כאמור, מאפייני המערערת הפכו להיות עסקיים.
למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים לעניין 'התוצאה' של רכישת ומכירת הדירות, אלא שהמערערת טוענת כי יש להתחשב גם בכוונתה ובקשיים שמנעו את מימושה של אותה כוונה. כפי שפורט לעיל, בעוד שניתן לקבל את טענת המערערת ביחס לשלוש הדירות הראשונות, לא ניתן לעשות כן ביחס לדירות הגג ולמחסנים" [ההדגשות שלי – א' ש'.]

לבסוף, נציין, כי המערערת טענה, בין היתר, כי היות שהיא לא התייחסה אל פעילותה כעסקית, היא לא דרשה ניכוי תשומות בגין הוצאות שונות, המסתכמות במיליוני שקלים; ולפיכך, אם ייקָבע שיש לחייבהּ במס עסקאות, הרי שחיובה על-פי שומת המשיב, שאינה מביאה בחשבון את התשומות שנוצרו לה, יביא לגביית מס שאינו מס אמת.
השופטת סרוסי דחתה טענה זו וציינה, כי ביום 29.8.2016 פנתה המערערת למשיב בשאלה האם עליה להירשם כ"עוסק" על-פי חוק מע"מ וביום 11.1.2017, לאחַר שימוע שנערך בעניין בהשתתפות נציגי המערערת, השיב המשיב למערערת, כי "לדעתנו מדובר במי שיש לו עסק בענף המקרקעין ועליו היה להירשם כעוסק ע"פ חוק מס ערך מוסף, התשל"ו 1975 ולדווח על מכירת הנכסים בהתאם". ברם, המערערת לא השיגה על החלטה זו ואף על פי כן לא נרשמה כעוסק על פי חוק מע"מ ולא ביקשה לנַכּוֹת תשומות.
השופטת קבעה, כי המערערת לא דרשה את ניכוי התשומות מהמשיב ולא העלתה כל טיעון מסודר ומפורט בעניין, לרבות בנוגע לסך התשומות שניכויין מתבקש; מה גם שחֵלק ניכר מהחשבוניות שצורפו אינן מהוות חשבוניות לצורך ניכוי תשומות. עוד קבעה השופטת, כי אף אם יונח, כי שומת המשיב איננה מביאה בחשבון תשומות הניתנות לניכוי שנוצרו למערערת, הרי שהאשְמה לכך נופלת לפתחהּ של המערערת. 
עם זאת, השופטת ציינה, כי "על מנת להגיע למס אמת, טוב יעשה המשיב אם לפנים משורת הדין, ייאות לנכות תשומות שאין ולא יכולה להיות מחלוקת לגביהן. יובהר כי ההחלטה בעניין זה נתונה לשיקול דעתו של המשיב בלבד ולמערערת אין כל זכות בעניין" [ההדגשה במקור.]

---

חשבוניות פיקטיביות

ביום 11.11.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין די-אור 11 ייזום בניה והשקעות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ פתח תקווה) השוללת ניכוי מס תשומות הנובע מ-108 מסמכים הנחזים כחשבוניות מס אשר הוצאו למערערת – חברה פרטית שעָסקה בתקופה הרלבנטית בתחום יזמות בנייה ושימשה כקבלן ראשי לביצוע עבודות גמר במשרדים – מאת ארבעה עוסקים שונים.*

* יצוין, כי החלטותיו של המשיב כללו אף התייחסות לשני עניינים עליהם לא הוגש ערעור: האחד, ניכוי מס תשומות בכפל; השני, פסילת ספרי המערערת והשתת קנס בגין כך, מכוח סעיף 95 לחוק מע"מ.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט ד"ר א' גורמן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

---

פסילת מותב – פסק-הדין בעניין אביוב גולד בע"מ

המערערות ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט העליון, כאשר במסגרת הערעור, הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות חדשות.

בהחלטה מיום 29.11.2020 קבע בית-המשפט העליון, כי "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי הנכבד לדיון בסוגיית הראיות החדשות שהגשתן התבקשה בשלב הערעור בתאריך 29.01.2020 וביחס לנפקות האפשרית של הדבר לגבי פסק הדין שניתן".

ביום 24.2.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1904, ניתנה החלטתה של השופטת סרוסי ביחס לראיות הנוספות.
השופטת סרוסי בחנה את הראיות הנוספות וקבעה, כי אין ולא יהיה בצירופן כדי לשנות ממסקנות פסק-הדין (קישור להחלטה).*

* יצוין, כי בין המערערות לבין המשיב התגלעה מחלוקת באשר לשאלת פרשנות החלטתו של בית-המשפט העליון: האם בית-המשפט יצא מנקודת הנחה שהראיות מתקבלות לתיק ונבחנת שאלת השפעתן על פסק-הדין (כטענת המערערות), או שמא יש קודם לדון האם יש מקום לקבל את הראיות החדשות ורק לאחר מכן לדון בהשלכתן (כטענת המשיב). 

השופטת סרוסי קבעה, כי עיון בהחלטת בית-המשפט העליון מעלה כי פרשנותו של המשיב היא הנכונה.

ביום 12.7.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1926, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור.
בית-המשפט העליון החליט ברוב דעות (המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר והשופט י' אלרון כנגד דעתה החולקת של השופטת י' וילנר) לקבל את הערעור בחלקו באופן שהתיק יוחזר לדיון מחוּדש בבית-המשפט המחוזי (קישור לפסק-הדין).

בעקבות פסק-הדין בערעור, הורתה השופטת סרוסי לצדדים, ביום 20.7.2021, להגיע להסדר דיוני בעניין המשך ניהול ההליך עד ליום 12.9.2021.

הבקשה לפסילת המותב

ביום 12.9.2021, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1941, המערערות הגישו בקשה לפסלוּת המותב מלשבת בדין בדיון המחודש.
זאת, בטענה, כי לאור ההחלטה בבקשה לצירוף ראיות, מותב זה אינו יכול לדון באופן אובייקטיבי בתיק; וכי ישיבתו של המותב לדון בעניין אשר בו הוא כבר הכריע מהווה בגֶדר משוא פנים ברור ואמיתי.

המשיב התנגד לבקשה, בגורסו כי זו הוגשה בשיהוי ניכר וכן מהטעם שגישת המערערות היא גישת מרחיקת לכת לפיה בכל עת שבית-משפט שדן בבקשה לצירוף ראיות דוחה את הבקשה מהטעם כי התנאי לפיו "הגשתה של הראיה הנוספת דרושה לבירור האמת" אינו מתקיים, או, בדומה דוחה בקשה להוספת טענה, הרי שהדבר יביא לפסילתו.
לשיטת המשיב, אין כל הבדל בין מקרה זה למקרה אחר בו ערכאת ערעור קיבלה ערעור על החלטתה של הערכאה הדיונית שלא לקבל ראיה או טענה נוספת; וחזקה כי מותב זה יקיים דיון מחדש ויבחן את הראיות בהתאם להוראתו של בית-המשפט העליון.

השופטת סרוסי דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).
כמוסבר להלן, על החלטה זו הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט העליון.

החלטת השופטת סרוסי מיום 24.10.2021

כאמור, ביום 12.7.2021, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור, בגדרו הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור בחלקו באופן שהתיק יוחזר לדיון מחוּדש בבית-המשפט המחוזי.

בעקבות פסק-הדין של בית-המשפט העליון, הבינו המערערות – ובהתאם גם הגישו הסדר דיוני לבית-המשפט – כי יש לערוך את הדיון בתיק מראשיתו, לרבות הגשת כתבי-טענות, תצהירים וראיות, זימון עדים, ניהול חקירות והגשת סיכומים, וזאת הן ביחס לבחינה לפי סעיף 138 לחוק מע"מ והן ביחס לטענה לאכיפה בררנית.
המשיב, לעומת זאת, סבר, כי מפסק-הדין עולה שיש להגיש ולערוך חקירות אך בנוגע לראיות החדשות שהגשתן התבקשה בפני בית-המשפט העליון ביחס לטענה לאכיפה בררנית ולאחר מכן להגיש סיכומים ביחס לבחינה לפי סעיף 138 לחוק מע"מ ולטענת האכיפה הבררנית.

השופטת סרוסי דחתה את בקשת המערערות להסדר דיוני וקבעה, כי הדיון יתנהל אך ורק בקשר לראיות החדשות שצירופן התבקש ובקשר לתצהיר המשיב (קישור להחלטה).

פסק-הדין בנושא פסילת המותב

כאמור, המערערות הגישו ערעור לבית-המשפט העליון על החלטת השופטת סרוסי שלא לפסול עצמה מלדון בעניינן.
ביום ה', 2.12.2021, ניתן פסק-הדין של הנשיאה א' חיות בערעור.

הנשיאה קיבלה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

הנשיאה קבעה, כי אמנם העובדה שבית-המשפט דן והכריע בהליך מסוים אינה פוסלת אותו מלשוב ולדון באותו עניין בעקבות התערבות ערכאת הערעור.
עם זאת, במקרה דנא מתקיימות נסיבות אשר מַצדיקות מסקנה שונה, שכּן בית-המשפט קמא נדרש במסגרת ההחלטה בעניין צירוף הראיות לפוטנציאל של ראיות אלו להשפיע על פסק דינו, והביע בהקשר זה עמדה נחרצת ומנומקת שלפיה אף אם הראיות הללו תצורפנה לא יהיה בהן כדי להביא לשינוי התוצאה.
בנסיבות אלו, ומשעה שבית-המשפט הִבהיר הבהר היטב כי הוא כלל אינו נדרש לעיון בראיות על-מנת לגבש את מסקנתו, עמדה נחרצת זו – ובלשון בית המשפט "אף אם אניח כי יש בראיות החדשות את כל מה שהמערערות מבקשות למצוא בהן, לא יהיה בצירופן כדי לשנות מפסק דיני" – מַצדיקה ולוּ משיקולים של מראית פני הצדק, כי המותב יימָנע מלהמשיך לדון בהליך ובראיות שלגביהן כבר הביע מראש דעה נחרצת.

לאור זאת, קיבלה הנשיאה חיות את הערעור וקבעה, כי הֶמשך הדיון בהליך יועבר לטיפולו של מותר אחר.

---

בקשה לעיכוב הליכי גבייה

ביום 25.11.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בעניין שמלוב.

המבקש הוא עוסק מורשה אשר עיקר עיסוקו במכירת אופניים ותיקונם.
בעקבות ביקורת שערך המשיב, מנהל מע"מ נצרת, החליט המשיב לפסול את ספרי המבקש לשנים 2016–2017, וקבע את שומת המס בגין השנים הללו לפי מיטב השפיטה, בסכום כולל של 54,307 ₪.
בנוסף, המשיב הטיל על המבקש קנס בשיעור של 1% מסך כל מחיר עסקאותיו בתקופה האמורה.
השגה שהגיש המבקש למשיב על החלטות אלו נדחתה.

המבקש ערער על החלטת המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת וטען, בין היתר, כי פסילת ספריו נעשתה בשרירות לב ומבלי להסתמך על ראיות מתאימות; כי השומה שנקבעה מבטאת שיעורי רווח לא הגיוניים; כי הוא מצוי בקשיים כלכליים; וכי נפלו פגמים בביקורת שעָרך המשיב, ובכלל זה כי לא יִידעו אותת בדבר זכותו להיוועץ בעורך-דין.

בפסק דינו מיום 22.4.2020 דחה בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' הוד, את הערעור (ע"מ 42962-02-19), וקבע, בין היתר, כי החלטת המשיב לפסול את ספרי המבקש נתקבלה כדין ועל סמך תשתית ראייתית כנדרש, כי אופן חישוב השומה על ידי המשיב הוא סביר, וכי המבקש לא הציג כל מסמך או הסבר לטענותיו. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי טענות המבקש לפגמים בביקורת שנערכה לו, נטענו באופן כוללני וסתמי, וכי דינן להידחות. אשר לטענה כי המשיב לא ציין בפני המבקש את זכותו להיוועץ עם עורך-דין, ציין בית-המשפט, כי ההליך בענייננו אינו פלילי, על כל המשתמע מכך.

ביום 9.6.2020 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו שָב על חלק מהטענות שטען לפני בית-המשפט קמא, תוך שהדגיש כי אחוז הרווח שיוחס לו בשומת המס שהוציא המשיב גבוה מאחוז הרווח שנותר בידיו בפועל.
כן נטען, כי המבקש אף מסר למשיב תחשיב שיש בו כדי לתמוך בטענה זו.
המבקש הוסיף וטען עוד כי הוא הוציא חשבוניות מס כנדרש עבור תקבולים שנתקבלו בעסקו, וכי נפגעה זכותו להיוועץ בעורך-דין.

ביום 10.11.2021, ובחלוֹף כ-17 חודשים ממועד מתן פסק-הדין מושא הערעור, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו יבוטלו הליכי הגבייה בהם פתח המשיב למימוש פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וכן יבוטלו העיקולים שהוטלו מכוחם על חשבונות המבקש.
בבקשה טען המבקש, בעיקרו של דבר, כי עיקול חשבונותיו מַקשה על התנהלותו העסקית, במידה העלולה להביאוֹ לכדי "אסון כלכלי" כלשונו, ולחדלות פרעון.
המבקש הוסיף, כי ערעורו "אינו חסר כל סיכוי" והדגיש כי בפסיקה הוענק מעמד בכורה לשיקולי מאזן הנוחות בבקשות מעין אלו, אשר פועלים לטובתו במקרה זה.

בית-המשפט העליון, מפי השופטת י' וילנר, דחתה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופטת וילנר חזרה על הכְּלָל לפיו בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין על המבקש להראות כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של "מקבילית כוחות". כמו-כן, ובפרט, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי, הכְּלָל הוא שבעל דין זכאי להינות מפירות זכייתו, ופסק-הדין יעוכב אך במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובעיקר במקרים בהם הוכח כי חוסנו הכלכלי של המשיב מוטל בספק ורק אם שוכנע בית-המשפט כי קיים חשש שמבקש עיכוב הביצוע יתקשה לגְבות בחזרה את כספו, ככל שיזכה בערעור.

לגופו של עניין, קבעה השופטת וילנר, כי המבקש אינו טוען כי סיכויי הערעור טובים, אלא מבקש להיבנות באופן בלעדי מהטענה שלפיה שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לטובתו.
ואולם, מאחַר שבמקרה הנדון אין חשש ממשי שאם יִזכה המבקש בערעורו הוא לא יוכל להיפרע מהמשיב (והמבקש אף לא טען טענה כאמור), וכן מאחַר שהמבקש כְּּלל לא תמך את טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה באסמכתאות הנדרשות, הרי שאין לומר כי מאזן הנוחות מטה את הכף אל עבר קבלת הבקשה.

לבסוף, ציינה השופטת וילנר, כי המבקש לא סיפק כל הסבר להגשת הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין בחלוֹף למעלה משנה וחצי מיום שניתן, וגם בְּשל שיהוי כבד זה – דין הבקשה להידחות.

---

החלטות ועדות-הערר לענייני קורונה

פורסמו 12 החלטות חדשות של ועדות-הערר: 

• ההחלטה בעניין רבץ השקעות בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין פרי פייד כארד בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין חבל ארץ אסטרטגית נדל"ן בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין נעים (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין א.ס.ף פיתוח – עבודות קבלניות וצמ"ה בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין יונייטד טרוול – חבש בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין יונייטד טרוול אדוונצ'רס בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין ווטרמטיק אינטרנשיונל בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין דורית וקליה ניהול והשקעות אילת בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין בן-דן איכות בע"מ (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין סל (קישור להחלטה);

• ההחלטה בעניין חן – ביתר השקעות בע"מ (קישור להחלטה).

---

הצעת חוק לתיקון 14 לחוק תובענות ייצוגיות

כללי

כידוע סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2016 ("חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") קובע באילו מקרים ניתן להגיש תובענה ייצוגית: בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית או בתביעה המפורטת בתוספת השנייה.
פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות קובע עילה ייחודית שבְּשלהּ ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד "רשות",* בתפקידה ככזו, והוא מאפשר הגשת תובענה ייצוגית נגד רשות רק בתביעה שעניינה השבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין, ובלבד שסכומים אלה הם מס, אגרה או תשלום חובה אחר.

* "רשות" מוגדרת בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות כ-"רשות" לפי הגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, כלומר: רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין.

יחד עם האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות כאמור, מַקנה החוק הגנות שונות לרשות, כאשר היא נתבעת בתובענה ייצוגית, ובכלל זאת מניעת האפשרות לנהל נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו על-ידי צד שלישי, בְּשל כך שהרשות הפעילה או לא הפעילה סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה ביחס לאותו צד שלישי; "הגנת החדילה" הקובעת, כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות לא תאושר אם הרשות הודיעה בתוך 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה, כי היא מפסיקה את גביית הסכומים שבגינם הוגשה הבקשה; והגבלת סעד ההשבה בתובענה ייצוגית שאושרה נגד רשות (אם הרשות לא הודיעה על חדילה), לתקופה של שנתיים שקָדמו למועד הגשת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

הצעת החוק

ביום 1.12.2021 פורסמה ברשומות הצעת חוק תובענות ייצוגיות (תיקון מס' 14), התשפ"ב-2021 ("הצעת החוק") (קישור להצעת החוק).

בגדרהּ של הצעת החוק מוצעים, בין היתר, השינויים הבאים:

• להוסיף הגדרה לתיבה "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" לפיה מדובר רק בסוגי התשלומים המנויים בסעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה ובהתאם למשמעותם בחוק היסוד (סעיף 1 להצעת החוק);

• לתקן את סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות שעניינו הגשת תובענה ייצוגית ולקבוע שלא יהיה ניתן להגיש הודעת צד שלישי נגד רשות במסגרת של תובענה ייצוגית במקרים שבהם לא ניתן לתבוע את הרשות בתובענה ייצוגית (סעיף 2 להצעת החוק);

• החלת ההגנות שמַקנה החוק לרשות כאשר היא נתבעת בתובענה ייצוגית גם על תאגידי המים והביוב וכן על מועצה מקומית וקופות החולים (סעיף 4 להצעת החוק);

• הוספת סעיף 9א לחוק שכותרתו "בקשה לאישור בתביעת השבה נגד רשות המסים – הוראות מיוחדות" שבגדרו מוצע להחיל את ההגנות הניתנות לרשות גם במקרה שבו רשות המסים אינה הנתבעת הישירה ולקבוע כי בכל מקרה שבו מוגשת תובענה ייצוגית שעניינה השבת מס, אגרה או תשלום חובה אחר שרשות המסים ממונה על גבייתו והתקיימו לגביו ההוראות האמורות, יורה בית-המשפט על המצאת הבקשה לרשות המסים, והרשות תהיה רשאית להצטרף כצד להליך וז יחולו הן על רשות המסים והן על הגורם שגבה את המס בעבור הרשות ההגנות השמורות לרשות בחוק ((סעיף 5 להצעת החוק).