מענק עקב פגיעה ממושכת | פרסום ה-OECD | חוזר בנושא תיקון 94 לחוק מיסוי מקרקעין – גישה חדשה למועד חתימת ההסכם בפינוי בינוי | פטוֹר ממס שבח לוועד מקומי | סיווג כ"זכות במקרקעין" | הבנק המחתרתי | איסוף מיכלי משקה | החלטות בליטיגציית מס | קנסות ביטוח לאומי

מענק עקב פגיעה ממושכת

כזכור, ביום 29.7.2020 פורסם ברשומות חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), התש"ף-2020 ("החוק") (קישור לחוק), בגדרו נקבעו מתווים לשני מענקי סיוע: ומענק סיוע לעצמאים ולשכירים בעלי שליטה; מענק סיוע בעד השתתפות בהוצאות קבועות.

ביום 12.1.2021 פורסם ברשומות חוק התכנית לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה) (תיקון מס' 4), התשפ"א-2021 ("התיקון") (קישור לתיקון), במסגרתו נקבעו הוראות* לגבי מתן מענק נוסף וחד-פעמי לעוסקים שספגו פגיעה ממושכת במהלך המשבר.

* ראו סעיף 7 לתיקון.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום הוראת ביצוע של רשות המסים בנושא המענק הנוסף.
למַעבר להוראת הביצוע, לחצו כאן.

---

פרסום ה-OECD

ארגון ה-OECD פרסם ביום 21.1.2021 מסמך בנושא Updated guidance on tax treaties and the impact of the COVID-19 pandemic (קישור למסמך).

זאת, בהמשך למסמך שפורסם בחודש אפריל 2020 (קישור למסמך).

---

חוזר בנושא תיקון 94 לחוק מיסוי מקרקעין – גישה חדשה למועד חתימת ההסכם בפינוי בינוי

כידוע, חוק פינוי ובינוי (עידוד מיזמי פינוי ובינוי), תשס"ו-2006 ("חוק פינוי ובינוי") – ובשמו הקודם עד לתיקון 6 שלהלן, חוק פינוי ובינוי (פיצויים), התשס"ו-2006 – נועד להקל על ביצוע עסקאות פינוי ובינוי (כהגדרתן בחוק), וזאת במטרה לעודד התחדשות עירונית.
כך, ולאור העובדה כי הצורך בהסכמת כל בעלי הדירות לשם ביצוע עסקות פינוי בינוי מַקנה לבעל דירה יחיד עמדת מיקוח בעייתית שבה הוא עלול לעשות שימוש לרעה (לעיתים גם במחיר הכשלת העִסקה), נקבע, כי כלפי בעלי דירות המסרבים להצטרף למיזם פינוי בינוי מסיבות שאינן סבירות, תקום לשאר בעלי הדירות עילת תביעה בנזיקין בדמות חיובם של המסרבים בתשלום פיצוי לשאר בעלי הדירות בְּשל הנזק שנגרם להם מאבדן העִסקה.

במבזק מס' 1731 מיום 29.7.2018 דיווחנו אודות פרסום חוק פינוי ובינוי (פיצויים) (תיקון מס' 6), התשע"ח-2018 ("התיקון") (קישור לתיקון), בגדרו, בין היתר, הוענק לבית-המשפט, לצד הסמכוּת לקבוֹע שבעל דירה מסרב אחראי בנזיקין כלפי שאר בעלי הדירות במקבץ המסכימים לעסקה, גם את הסמכוּת להורוֹת בצו על פינויו של אותו בעל דירה מסרב, באופן שיאפשר את קידום יציאתה לפועל של עסקת הפינוי ובינוי וכן למַנות עו"ד או רו"ח אשר יהיה מוסמך להתקשר בעסקה בשם בעל הדירה המסרב.
במסגרת התיקון, ומתוך ההכרה בצרכים האובייקטיביים של אוכלוסיית הקשישים ובקשיים הייחודיים האופיינים לה בכל הקשור להתקשרות בעסקה מסוג פינוי ובינוי, הוטלה על היזם החובה להציע חלופות תמורה לקשיש ורק אם האחרון סירב לחלופות אלו ובכפוף לקיומם של מספר תנאים מצטברים ניתן יהיה לראות בסירובו כ"סירוב בלתי סביר" כמשמעותו בחוק פינוי בינוי.
במסגרת התיקון נכללו גם, ובין היתר, תיקונים עקיפים לחוק מיסוי מקרקעין (תיקון 94 – ראו סעיף 10 לתיקון) ולחוק מע"מ (תיקון 58 – ראו סעיף 11 לתיקון).

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם בדבר פרסום חוזר מיסוי מקרקעין מס' 1-2021 בנושא "הטבות מס לדייר קשיש במתחם פינוי ובינוי" שענייננו בהוראות תיקון 94 לחוק מיסוי מקרקעין (קישור לחוזר).

יצוין, כי במסגרת החוזר מתייחסות רשויות המס להגדרת המונח "קשיש" שבסעיף 49יט(א) לחוק מיסוי מקרקעין (הגדרה שחלה לעניין הוראות פרק חמישי 4 לחוק העוסקות בפינוי בינוי) והמוגדר, בין היתר, כ"מי שבמועד שבו נחתם הסכם מכירה ראשון כאמור בסעיף 49כ על ידי אחד מבעלי הדירות בבית המשותף מלאו לו 70 שנים והתגורר ביחידת המגורים הנמכרת בתקופה של שנתיים רצופות לפחות בסמוך לפני אותו המועד וכן התגורר דרך קבע באותה יחידה במועד החתימה על ההסכם עמו" [ההדגשות אינן במקור – א' ש'.]

וכך צוין בחוזר בעניין זה:
"'הסכם מכירה ראשון' הוא המועד הראשון בו נכרת הסכם מחייב בין הדייר הראשון בפרויקט לבין היזם, על פי דיני החוזים (כללי) – 'הצעה' ו-'קיבול'. יודגש כי במקרים בהם היזם מעביר לדייר הסכם לחתימתו, אולם היזם משהה את חתימתו, הרי שמועד כריתת ההסכם הינו מועד חתימת הדייר, לרבות לעניין מועד ההודעה לפי הוראות סעיפים 49כא ו - 49לב2 לחוק מיסוי מקרקעין, ובלבד שקיימת גמירות דעת ומסויימות כבר במועד שבו נכרת ההסכם בין הדייר הראשון לבין היזם" [ההדגשות אינן במקור – א' ש'.]

גישה זו של רשות המסים עומדת בניגוד לפרקטיקה הנוהגת מזה שנים (לרבות בעסקות תמ"א 38) והינה, בכל הכבוד, שגויה ועתידה לגרור מחלוקות מיותרות.

---

פטוֹר ממס שבח לוועד מקומי

כידוע, סעיף 72 לחוק מיסוי מקרקעין ("החוק") פוֹטר, בין היתר, רשות מקומית ממס שבח.

הוראת סעיף זה נדוֹנה לאחרונה בפסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין וואחת אל סלאם – נווה שלום כפר שיתופי בע"מ.

באותו מקרה, טענה העוררת, אגודה שיתופית חקלאית שחבריה הקימו את היישוב "נווה שלום – וואחת על סאלם", כי היא משַמשת בפועל כוועד מקומי של היישוב ומספקת לתושביו את מלוא השירותים המוניציפאליים ועל-כן יש לסַווגה כרשות מקומית לעניין אותו סעיף 72 לחוק וליתן לה את הפטוֹר ממס שבח שמכוחו.
לטענת העוררת, עמדתה תואמת את עמדתו של פקיד-השומה בהליך אחר שמתנהל בבית-המשפט המחוזי בירושלים שבמסגרתו הוא סירב להכיר לה בקיזוז הפסדים.
עוד טענה העוררת, כי בהיעדר הגדרה למונח "רשות מקומית" בסעיף 72 לחוק, יש לפְנות להגדרת מונח זה בפקודת מס הכנסה שלפיו מדובר ב"עיריה, מועצה מקומית או רשות אחרת כיוצא באלה, שנתכוננה לפי כל חוק בר תוקף אותה שעה המורה על הקמתן של רשויות שלטון מקומיות, ולרבות אגודה שיתופית וכל גוף אחר הממלאים אותה שעה תפקידה של רשות מקומית" [ההדגשה אינה במקור – א' ש'.]

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט ד"ר ש' בורנשטין (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד מ' בן לולו וכלכלן ושמאי מקרקעין א' לילי), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט בורנשטין ביסס את פסיקתו על שלושה טעמים מרכזיים:
האחד – שאלת סיוּוגה לצרכי מס שבח של אגודה שיתופית מהסוג של העוררת כבר נדוֹנה והוכרעה בבית-המשפט העליון בעניין מזור (ע"א 1002/05);
השני –  העֵמדה שהציג פקיד-השומה בנוגע לסוגיית קיזוז ההפסדים אין משמעה כי הוא הכיר בכך שהעוררת מכרה זכויות במקרקעין בכובעה כ"ועד מקומי" ולפיכך זכאית לפטוֹר מכוח סעיף 72 לחוק;
השלישי –  אין בהגדרת "רשות מקומית" בפקודת מס הכנסה כדי לסייע לעוררת, שכּן לא די בכך שחברי הנהלת האגודה משַמשים גם כוועד המקומי של היישוב, אלא נדרש שהחזקת ומכירת המקרקעין תהא בכובעה המוניציפאלי של האגודה, ואין זה מצב הדברים שבפנינו.

---

סיווג כ"זכות במקרקעין"

ביום 3.2.2021 ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בענין א. אברהמי (אילת) נכסים ואחזקות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשני עררים על החלטת המשיב (מנהל מיסוי מקרקעין באר-שבע), שהדיון בהם אוחד, בעניין שומת מס שבח ושומת מס רכישה בגין רכישת מקרקעין באילת.

להלן תמצית העוּבדות:
ביום 21.4.2016 רכשה העוררת מס' 2, נווה צדק אילת בע"מ ("העוררת 2"), זכויות בקרקע באילת ("הנכס").
הזכויות בנכס, המצוי בבעלות רשות מקרקעי ישראל ("רמ"י"), נרכשו מאת שתי מוכרות: האחת, ים סוף, מאפייה קואופרטיבית באילת בע"מ ("מאפיית ים סוף"), שהחזיקה ב-20% מהזכויות בנכס; והשנייה, העוררת 1, א. אברהמי (אילת) נכסים ואחזקות בע"מ ("העוררת 1"), שהחזיקה ב-80% מהזכויות בנכס.
הזכויות שרכשה העוררת 2 נרכשו על-ידי מאפיית ים סוף מרמ"י, בעסקה אשר אושרה על-ידי רמ"י (מינהל מקרקעי ישראל באותה עת) ביום 27.2.1995.
ביום 23.3.1996 נחתם בין רמ"י לבין מאפיית ים סוף חוזה פיתוח ("חוזה  הפיתוח"), לתקופה בת 36 חודשים, שתחילתה ביום אישור העִסקה וסופה ביום 1.3.1998.
חוזה הפיתוח חוּדש מעת לעת, באמצעות תוספות לחוזה הפיתוח כדלקמן:

• ביום 15.7.1996 נחתמה תוספת לחוזה הפיתוח, שבה הוגדר כי תקופת הפיתוח תהיה מיום אישור העִסקה למשך 48 חודשים, דהיינו עד יום 1.3.1999. כמו-כן נקבע, כי תקופת החכירה תהיה מיום 27.2.1995 (הוא יום אישור העִסקה) עד יום 26.2.2044;
• ביום 23.6.2000 נחתמה, כפי הנראה, תוספת לחוזה הפיתוח;
• ביום 14.12.2004 נחתמה, כפי הנראה, תוספת לחוזה הפיתוח;
• ביום 20.8.2007, נחתמה תוספת נוספת לחוזה הפיתוח, שבה נקבע כי תקופת הפיתוח היא בת 170 חודשים, הַחל ביום אישור העִסקה ועד יום 1.5.2009. תקופת החכירה הוגדרה כמתחילה ביום 27.2.1995 (הוא יום אישור העִסקה) ומסתיימת ביום 26.2.2044;
• ביום 7.8.2010, למעלה משנה לאחַר תום תקופת הפיתוח על-פי התוספת הקודמת לחוזה הפיתוח, נחתמה תוספת נוספת, שבה נקבע כי תקופת הפיתוח היא תקופה בת 241 חודשים, שתחילתה ביום אישור העסקה, וסופה ביום 1.4.2015. תקופת החכירה הוגדרה כמתחילה ביום 27.2.1995 (הוא יום אישור העִסקה), ומסתיימת ביום 26.2.2044. 

בין לבין, ביום 6.8.2005 נחתם הסכם קומבינציה בין מאפיית ים סוף לבין העוררת 1 שלפיו רכשה העוררת 1 ממאפיית ים סוף 80% מהזכויות בנכס תמורת שירותי בנייה ("הסכם הקומבינציה"). בסעיף 29 להסכם הקומבינציה נקבע תנאי מַתלה שהינו "קבלת היתר בניה מהרשויות והסכמת המנהל להאריך את חוזה הפיתוח, לאשר את עסקת הקומבינציה, ולרשום משכנתא ו/או שעבוד על זכויות הקונה במקרקעין".
ביום 21.4.2016 נחתמו כאמור ההסכמים נושא הערר ("הסכמי המכר"), שבגדרן רכשה העוררת 2 100% מהזכויות בנכס: 20% ממאפיית ים סוף, בתמורה ל-3,250,000 ש"ח; ו-80% מהעוררת 1, בתמורה ל-4,000,000 ש"ח.
הסכמי המכר נחתמו כשנה לאחַר תום תקופת הפיתוח, על-פי התוספת האחרונה להסכם הפיתוח מיום 7.8.2010 שלפיה הסתיימה תקופת הפיתוח ביום 1.4.2015. 
ביום 30.5.2018 נחתמה תוספת נוספת לחוזה הפיתוח, שבה נקבע כי תקופת הפיתוח היא בת 298 חודשים, מיום אישור העִסקה ועד יום 1.1.2020, בעוד שתקופת החכירה הוגדרה כתקופה שתחילתה ביום 27.2.1995 (הוא יום אישור העִסקה) וסופה ביום 26.2.2044.

לטענת העוררות, במועד חתימת הסכמי המכר, הוא יום 21.4.2016, טרם הוארך תוקפו של חוזה הפיתוח, ועל-כן הזכויות שנמכרו באותה עת לעוררת 2 לא היו "זכויות במקרקעין", כהגדרתן בחוק מיסוי מקרקעין, ולפיכך המוֹכרות (מאפיית ים סוף והעוררת 1) אינן חייבות במס שבח, כי אם במס רווחי הון על-פי פקודת מס הכנסה; ואילו העוררת 2 אינה חייבת במס רכישה.

העוררת 1 הוסיפה וטענה טענה חליפית, כי השומה שהוּצאה לה לאחַר שביקשה פטוֹר ממס שבח לפי סעיף 50 לחוק מיסוי מקרקעין, הייתה 'שומת קבלן' שנקבעה באופן שרירותי.
לטענתה, אף ש"שומת הקבלן" בוטלה לבקשתה, לאחַר שפקיד-השומה מצא כי פעילותה אינה מגיעה לכדי פעילות עסקית, ובמקומה נקבעה שומה מתוקנת שבגדרה אימץ המשיב את השומה העצמית שעליה דיווחה, יש לדון ולהכריע בטענותיה בדבר שרירותיוּת "שומת הקבלן".*

* נזכיר, כי בשעתו הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין זה, אך זו נדחתה בְּשל היעדר זכות עמידה (בג"ץ 4244/17).

בסיכומיה טענה העוררת 1 טענה נוספת שלפיה היה על פקיד-השומה לחייבהּ במס על-פי הוראות פקודת מס הכנסה, שכּן מדובר בהכנסה מעסק, או לכל הפחות בהכנסה מעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת י' ייטב (בהסכמת חברי הוועדה כלכלן ושמאי מקרקעין א' לילי ושמאי מקרקעין ג' נתן), דחתה את הערר (קישור לפסק-הדין).

---

הבנק המחתרתי

ביום ג, 9.2.2021, ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין א. שירי יהלומים 2001 בע"מ ושירי אליאס.

עניינו של פסק-הדין בערעור מאוחד על שומות מס הכנסה שהוצאו לשנות-המס 2009–2001, בעקבות הפּרשה המסועפת שנחשפה בשנת 2012 וזכתה לכינוי "פרשת הבנק המחתרתי" בבורסה ליהלומים ברמת גן.
נזכיר, כי במסגרת הפרשה, הגיע לידי רשויות האכיפה, ובכללן לידי רשות המיסים, קלסר שכּונה "הקלסר האדום" של מר מנחם מגן שהיה (יחד עם מר דורון אלעד) ממנהלי הבנק המחתרתי ובו תועדה פעילות הבנק המחתרתי.
במהלך שנת 2016 הוגש כתב אישום כנגד המערערים והצדדים הגיעו להסדר טיעון, בגדרו הודו המערערים, בין היתר, בקבלת חשבוניות כוזבות בסך של 115,269 דולר, כאשר בפועל לא בוצעו עסקות יהלומים עם מוציאי החשבוניות הכוזבות אלא עם יהלומנים אחרים וזאת בכוונה להתחמק מתשלום מס. כן הודו המערערים בהוצאת חשבוניות כוזבות בסך של 539,414 דולר, כאשר בפועל לא בוצעו עסקות יהלומים עם מקבלי החשבוניות הכוזבות, אלא עם יהלומנים אחרים וזאת בכוונה לעזור לאחרים להתחמק מתשלום מס. נוסף על כך, המערערים הורשעו, על-פי הודאתם, בהוצאת תלושי שכר כוזבים עבוּר עובדי הבנק המחתרתי, וזאת על-מנת להגדיל את הוצאותיה של המערערת ובכך להפחית את הכנסתה החייבת במס, וכן על-מנת לסייע למנחם מגן ולדורון אלעד להסתיר את פועלם מרשויות המס ולאפשר את הפעלתו של הבנק המחתרתי.
במסגרת השומה שהוּצאה למערערת לא הותרו לה בניכוי הוצאות על-בסיס חשבוניות הרכישה שהופיעו בקלסר האדום וכן לא הותר לה ניכויָן של 53 חשבוניות מתוך כלל החשבוניות (סך של 1,709,882 ש"ח בשנת 2009, סך של 1,477,332 ש"ח בשנת 2010 וסך של 1,956,142 ש"ח בשנת 2011).
בהמשך לכך קבע המשיב בשומת המערער, כי יש לראות במזומנים שהגיעו לידיו, כתוצאה מהאופרציה של רישום ההוצאות, באמצעות הוצאת שיק חנ"י* מחשבון המערערת, כהכנסה מדיבידנד החייבת במס בידו (סך של 1,477,332 ש"ח בשנת 2010 וסך של 1,956,142 ש"ח בשנת 2011).

* שיק המשוך על חשבון חנ"י** ונקוב בערכים דולריים. שיקים חנ"י משַמשים לתשלומים הנובעים ממסחר ביהלומים.

** חשבון חנ"י – חשבון נקוב יהלומים, המשַמש את מי שעוסק בסחר ביהלומים בלבד. החשבון מתנהל בדולרים ונהנה מהטבות בנקאיות שונות.

בשומת המערערת נכללו גם הכנסות מדוּוחות בגין 18 עסקאות של מכירת יהלומים שביצעה המערערת בשנים 2010–2011 (11 חשבוניות מכירה שהופיעו בקלסר האדום בסך של 539,414 דולר ועוד 7 עסקאות מכירה לפי היומנים האישיים, ובסה"כ 598,227 דולר לשנים 2010–2011). לגבי עסקאות אלו טען המשיב, כי הוא מקבל את הדיווח של המערערים על אודות הכנסת החברה ממכירות יהלומים.
בהמשך לכך, הוּספה הכנסה בשומת המערער בגין קבלת עמלה במזומן בשיעור של 2% מסכום המכירות, בהתאם לעדותו של מנחם מגן, לפיה מי שהפיץ חשבוניות באמצעות הבנק המחתרתי קיבל עמלה בשיעור זה לידיו (בסך של 818 ש"ח בגין שנת 2010 ובסך של 42,027 ש"ח בגין שנת 2011).

מכאן הערעור.*

* נזכיר, כי המערערים הגישו בקשה מקדמית במסגרתה ביקשו מבית-המשפט כי יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנות 100–101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 בשילוב עם תקנה 9 לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), תשל"ט-1978 ויורה על מחיקה על הסף של צווי השומה שהוצאו להם וכפועל יוצא על קבלת הערעורים על הסף.
זאת, בטענה, כי השומות מושא הערעורים הוצאו להם על בסיס אכיפה בררנית, העומדת בניגוד למדיניות המוצהרת של המשיב, ולכן דינן בטלות.

בקשה זו נדחתה וכך גם בקשת רשות הערעור שהוגשה לגבּיה לבית-המשפט העליון (למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן).

עוד נזכיר, כי המבקשים ביקשו לזַמן לעדוּת את מי שהיו הצדדים השניים לעסקות (27 עדים) וכן מבקשים כי בית-המשפט יורה לאותם עדים לאתֵר בשקידה סבירה כל מסמך או אסמכתא המצויים בידיהם בקשר עם אותן עסקות ולהציגם במהלך עדותם. זאת, לאחַר שמרבית פניותיהם של המערערים לעדים המבוקשים נותרו ללא מענה.
לטענת המערערים, העדויות נדרשות על-מנת להוכיח את טענתם כי ההוצאות בשומה נדרשו על-בסיס קיומן של עסקות יהלומים אמיתיות.

במסגרת החלטתה (קישור להחלטה), קבעה השופטת י' סרוסי, כי ראוי ונכון שהעדויות והאסמכתאות בכתב יוצגו תחילה בפני פקיד-השומה באופן המאפשר לו לגבש את עמדתו בנוגע אליהן ואת מידת השלכתן על השומה שהוציא תחת ידיו; ורק לאחר מכן תיסלל דרכו של בית-המשפט לבחון את שיקול דעתו של פקיד-השומה.
בהתאם, קבעה השופטת, כי המשיב יעשה שימוש בסמכויותיו על-פי סעיף 135(4) לפקודת מס הכנסה ויזמן לעדוּת בפניו את העדים המבוקשים תוך דרישה כי יביאו עִמם את מכלוֹל המסמכים מכל סוג, ולאחר מכן המשיב יגבש את עמדתו בנוגע לעדויות ולמסמכים שיוצגו בפניו ויעדכן את בית-המשפט אם היה בהם כדי להביא לצמצום המחלוקות מושא הערעור.

בית-המשפט דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

---

איסוף מיכלי משקה

במבזק מס' 1776 מיום 24.2.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחזי בתל-אביב בעניין אל"ה – תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ.

איסוף מכלי המשקה על-ידי המערערת נעשה על-ידי מספר גורמים: בתי עסק, אספנים, מוסדות חינוך ועוד.
המערערת יודעת לזַהות את גורמי האיסוף ובפרט את האספנים והיא משלמת לאספנים את סכום דמי הפיקדון בעבור כל מכל שהם מחזירים לה ובנוסף היא משלמת לאספנים אשר מחזירים לה למעלה מ-60,000 מכלים בחודש "דמי עידוד" בהתאם למספר המכלים אותם הם מחזירים.
בשנות-המס שבמחלוקת, החזירו האספנים למערערת 50% מכּלל המכלים שהוחזרו לה.
באותן שנים, ניכתה המערערת מס במקור מדמי העידוד ששילמה לאספנים, אך לא ניכתה מס במקור מדמי הפיקדון ששילמה להם. לאור זאת, המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 5) הוציא לה שומת ניכויים ובכלל זאת חִייב אותה בקנס בשיעור 15% בהתאם להוראות סעיף 191א לפקודה.

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופט אלטוביה בָּחן את אופי פעילותם של האספנים המוֹסרים למערערת מכלים וקבע, כי לפי המבחנים המשַמשים להבחנה בין הכנסה פירותית לבין הכנסה הונית יש לראותם (לרבות אלה מהם שאינם אוספים מעל 60,000 מכלי משקה בחודש וזכאים ל"דמי עידוד") כמי שאוספים את המכלים "למטרת עסק", וככאלה הוחרגו מהגדרת "צרכן" שבחוק הפיקדון על מכלי משקה, תשנ"ט-1999 ("חוק הפיקדון").* 

* המונח "צרכן" מוגדר בחוק הפיקדון כ"אדם הקונה או האוסף מכלי משקה שלא למטרת עסק".

שעה שכך, המשיך השופט אלטוביה וקבע, אין להחיל על האספנים את הוראות חוק הפיקדון והמערערת לא הייתה חייבת להשיב לאספנים את סכום הפיקדון, וככל שעשתה כן, מדובר בעסקה שבין המערערת לבין האספנים לפיה מוֹכרים האספנים למערערת מכלים בתמורה שהוסכמה בין כל אחד מהאספנים לבינה ו/או אוספים האספנים מכלים עבוּר המערערת תמורת דמי שירות כמוסכם ביניהם.

בהתאם, ולאור הוראות סעיף 164 לפקודת מס הכנסה וצו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נכסים כהכנסה), תשל"ז-1977, המערערת אכן הייתה חייבת לנַכּוֹת מס במקור מהתשלומים ששילמה לאספנים בעד שירותי איסוף מכלים ו/או בעד המכלים שרכשה מהם, וזאת בנוסף על הניכוי במקור שגבתה מהאספנים בעד תשלום "דמי העידוד".

השופטת אלטוביה המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה ככל שערעורה יידחה, אזי לאור נסיבות המקרה אין להטיל עליה קנס בגין אי-ניכוי. לטענתה, היא נסמכה על-חוות-דעת שניתנו על-ידי יועציה וכן קיימה מגעים עם רשויות המס בעניין הנדוֹן והרשויות אישרו לה באופן זמני שלא לנַכּוֹת מס במקור מאספנים.
השופט קיבל את טענתה האמורה של המערערת וקבע שאין לחַייבה בקנס בגין אי-ניכוי.

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי המערערת הגישה ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט העליון; וכי ביום 8.2.2021 ניתן תוקף של פסק-הדין להסדר הפשרה שעליו הודיעו ב"כ הצדדים.
הערעור אפוא, נדחה (קישור לפסק-הדין).

---

קנסות ביטוח לאומי בגין שומות ניכויים

מבוא

במבזק מס' 1871 מיום 30.8.2020 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה בארבעת הערעורים שהוגשו על-ידי המוסד לביטוח לאומי על פסקי-הדין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעניין מגן דוד אדום (ב"ל 32018-09-16), אוניברסיטת בר אילן (ב"ל 6497-08-16), ממן מסוף וניטול בע"מ (ב"ל 59912-03-16) ונס א.ט בע"מ (ב"ל 6517-08-16).

בגדרם של הערעורים נדוֹנה, בעיקר, שאלת סמכותו של המוסד לביטוח לאומי ("המל"ל") להטיל קנסות על מעסיקים בגין שומות שהוצאו להם בעקבות ביקורת ניכויים שנערכה על-ידי פקיד-השומה.

בית-הדין הארצי – מפי הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופט ר' פוליאק, השופטת ח' אופק גנדלר ומר י' לוינזון (נציג ציבור (עובדים)) – קיבל את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים, ולאחַר שניתח את הוראות החוק הרלבנטיות, קבע בית-הדין הארצי, כי המל"ל רשאי להוציא שומת ניכויים בעצמו, אך משנערכה שומת ניכויים על-ידי פקיד-השומה – לרבות במסגרת פשרה עם המעסיק – רשאי המל"ל להתבסס עליה.

בהמשך, נדרש בית-הדין לסמכות המל"ל להטיל ולהפחית קנסות, תוך שהוא מסביר את ההבדלים בין הקנסות המוטלים מכוח חוק הביטוח הלאומי לבין הקנסות שמכוח פקודת מס הכנסה.

בית-הדין קובע ארבעה מועדים לעניין החיוב בקנסות מכוח חוק הביטוח הלאומי:
הראשון – היום ה-15 שאחרי תקופת התשלום (דהיינו, המועד בו קמה חובת תשלום דמי הביטוח); 
השני – מועד קביעת השומה הסופית על-ידי פקיד-השומה; 
השלישי – מועד קביעת דמי הביטוח בעקבות עריכת ביקורת הניכויים על-ידי המל"ל;
והרביעי – תחילת הליכים משפטיים בבית-הדין.

ככלל, קובע בית-הדין, יוטל קנס בגין אי-תשלום דמי ביטוח הנקבע בשומת הניכויים של המל"ל הָחל מהמועד בו קמה חובת תשלום דמי הביטוח (המועד הראשון). שכּן, המעסיק הוא זה שאָמוּן על הדיווח למל"ל ועל-כן הוא אינו יכול להיבנות ממחדלו, והמל"ל רשאי לחַייבו בקנס הָחל מהמועד בו קיים פיגור בתשלום דמי הביטוח.
עם זאת, אין זה "סוף פסוק" ויש מכלוֹל שיקולים שעל האורגן המוסמך במל"ל לבטל או להפחית קנסות להביא בחשבון בשאלת הפחתת הקנסות, כגון: מקרים שבהם אין מדובר במעסיק שמטרתו הייתה להתחמק מתשלום דמי ביטוח והייתה מחלוקת לגיטימית ביחס לחובת התשלום. בנסיבות כאלו, מציין בית הדין, ניתן, למשל, לבחון אפשרות לפיה בגין התקופה שחלה מהמועד הראשון ועד למועד השני תהיה הפחתה של הקנס להפרשי הצמדה בלבד או הפרשי הצמדה ותוספת ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. בכל מקרה, אין מקום לוותר על הוספת הפרשי הצמדה אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן.

ביחס לתקופה שממועד קביעת השומה הסופית על-ידי פקיד-השומה (לרבות בדרך של פשרה) ועד המועד בו יִידע המל"ל את המעסיק בגין החוב העדכני (המועד השלישי), ניתן לשקוֹל אפשרות, בנסיבות עובדתיות שבהן לא מיוחס על-פני הדברים חוסר תום-לב למעסיק, כי המעסיק יחויב לשלם הפרשי הצמדה על החוב (כמו בשלב הראשון) והקנס המלא יופחת לריבית לפי סעיף 159א לפקודת מס הכנסה (ריבית בשיעור שנתי של 4%).

ואילו ביחס לתקופה הָחל מהמועד בו נדרש המעסיק לשלם דמי ביטוח בעקבות ביקורת הניכויים (השלב השלישי) ואילך, יוטל מלוא הקנס. שאחרת, יווצר תמריץ למעסיקים לנקוט בהליכים משפטיים ולעכב את ההחלטה הסופית לגבי חיובם בדמי ביטוח, תוך שהערך הריאלי של דמי הביטוח שעוכבו ייפָּגע.

בית-הדין הוסיף וקבע, כי משנקבע על-ידי בית-הדין האזורי כי במקרים נשוא הערעורים לא הופעל שיקול הדעת המינהלי כפי שראוי היה שייעשה, היה מלכתחילה מקום כי העניין יוחזר אל הגורם המוסמך במל"ל על-מנת שיפעיל את שיקול דעתו; וכי זוהי דרך המלך במצבים שכאלה ולא ביטול הקנסות כפי שנקבע בפסקי-הדין נשוא הערעורים.
עוד קבע בית-הדין כי בארבעת המקרים האמורים – להבדיל ממקרים אחרים בהם תתעוררנה שאלות דומות – יוטלו קנסות מופחתים (ראו פס' 58 לפסק-הדין).

החוזר שהוציא המל"ל

בהמשך לאמור, נבקש לעדכנכם, כי המל"ל פרסם לאחרונה את חוזר ביקורת ניכויים מס' 14 בנושא "הפחתת קנסות ביקורת ניכויים".

להורדת החוזר, לחצו כאן.

---

החלטות שונות בליטיגציית מס

1. השתק פלוגתא

פסק-הדין של בית-המשפט העליון

במבזק מס' 1781 מיום 21.3.2019 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין פליינג קרגו.*

* למַעבר למבזק האמור, לחצו כאן.

כזכור, בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים י' אלרון ונ' סולברג), קיבל את עיקרו של הערעור שהגיש פקיד-שומה רמלה על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא ד"ר א' סטולר).*

* בחלקו הראשון של הדיון, נדרש השופט גרוסקופף לערעור שהגיש פקיד-השומה שעניינו במיסוי הסכם המכר שנכרת בין הצדדים בשנת 2007.

השופט גרוסקופף ציין, כי אין מקום להתערב בהכרעת בית-המשפט המחוזי לפיה מבנה העִסקה בן שני השלבים אינו מלאכותי אלא תואם את מצב הדברים שהתקיים עובר למכירה לפיו פעילות השילוח הבינלאומי הייתה בידי חברת אף.סי. (פליינג קרגו) תובלה בינלאומית בע"מ ("חברת הבת") ואילו המוניטין של קבוצת פליינג קרגו היה מצוי בידי פליינג קרגו בע"מ ("פליינג קרגו" או "חברת האֵם"). כך, לדבריו, השְאֵלה אם לקבוצת פליינג קרגו כמכלול יש מוניטין והאם מוניטין זה מוחזק בחברת האם הן שאלות עובדתיות וטיעוני פקיד-השומה לא מַצדיקים לשנות מקביעוֹת עובדתיות אלו. בהתאם, ציין השופט גרוסקופף, כי כעניין עובדתי מצויים אנו בסיטואציה דומה לזו שנדוֹנה בפרשת תדיראן (ע"א 749/13), דהיינו חברת אם מבצעת עסקה הכוללת הן מכירה של מניות חברת בת והן מכירה של מוניטין הקבוצה השייך לחברת האם.

לעומת זאת, הוסיף השופט גרוסקופף וציין, יש הצדקה להתערב בחלוקת התמורה בין שני שלבי העִסקה, כפי שסוכמה בין הצדדים, דהיינו שמתוך תמורת העִסקה הכוללת שולמו כ-2% בעבור מניות חברת הבת וכ-98% בעבור המוניטין של קבוצת פליינג קרגו כפי שקבעו הצדדים.

השופט גרוסקופף ניתח את מהותו של המונטין תוך שהוא מסכם, כי מכירה נפרדת של עסק ושל מוניטין תתאפשר, אך ורק אם, מכירה זו מתייחסת למוניטין נפרד מהמוניטין של פעילות העסק גופו (מוניטין העסק הנמכר), כגון: מוניטין של העוסק (פרשת שרון בעניין אינווסט) או מוניטין של הקבוצה אליה השתייכה החברה הנמכרת (עניין תדיראן); וביישום לענייננו – המוניטין בגינו ניתן להכיר במכירה נפרדת ממכירת העסק הוא המוניטין של קבוצת פליינג קרגו (השייך לחברת האם), וזאת להבדיל מהמוניטין הקשור לפעילות השילוח הבינלאומי (אותו לא ניתן להפריד לצורכי מס ממכירת פעילות חברת הבת).

על רקע דברים אלה, פנה השופט גרוסקופף להוראות הסכם המכר וקבע, כי הגם שבית-המשפט קמא צדק בקביעתו כי חברת פליינג קרגו מכרה לדויטשה פוסט במסגרת הסכם המכר שני נכסים – האחד: פעילות השילוח הבינלאומי שבוצעה באמצעות חברת הבת ובכלל זאת המוניטין של פעילות זו; והשני: הזכות לעשות שימוש במוניטין קבוצת פליינג קרגו – יש מקום להתערב בתמחור שנקבע בהסכם המכר ביחס לכל אחד מהרכיבים הללו. זאת, מארבעה טעמים: האחד, היות שכ-75% מההכנסות של חברת הבת התקבלו מחברת דויטשה פוסט האם, הרי שביחס ל-75% מהפעילות הנמכרת אין כלל משמעות לרכישת מוניטין קבוצת פליינג קרגו; השני, עיקר המוניטין של קבוצת פליינג קרגו נובע מהסינרגיה שבין מַרכיביה, וממילא התועלת אותה ניתן יהיה להפיק ממוניטין זה לאחַר ניתוקה של חברת הבת מהקבוצה היא מוגבלת; השלישי, מנגנון ההתאמה שנקבע בין הצדדים מתייחס לפעילות של חברת הבת בלבד ולא לפעילות של קבוצת פליינג קרגו ועל-כן הוא אינו מתייחס כלל להכנסות שהושגו בסיוע המוניטין של הקבוצה וממילא השפעת מנגנון זה אינה יכולה להיות על שווי התשלום בעבור המוניטין (כפי שקבעו הצדדים) אלא רק על שווי המניות; והרביעי, חוות-דעת המומחים שהוגשו בנושא (ראו פס' 55–58 לפסק-הדין).

לאור האמור, קבע השופט גרוסקופף, כי חלוקת התמורה שנקבעה בהסכם המכר אינה מייצגת את שווי מוניטין קבוצת פליינג קרגו אשר נמכר במסגרת העִסקה וכי על-פי הראיות שהוצגו הערך שחברת פליינג קרגו הצליחה להוכיח כי יש לייחֵס למוניטין שנמכר הוא נמוך ומגיע לכל היותר לסך של 12.378 מיליון ש"ח (וממילא כל יתר השווי צריך להיות מיוחס למכירת המניות ובהתאם גם תופחתנה הוצאות המימון שהותרו בניכוי, על-פי קביעת בית-המשפט קמא, בקשר לרכישת המוניטין).

ההחלטה של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד

ביום 21.9.2020 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בשתי בקשות הרלבנטיות לשני ערעורים שהגישה חברת הבת על שומות לשנות-מס מאוחרות יותר לאלו שנדונו בפסק-הדין, תוך ששומות אלו מתייחסות וקשורות לעסקה נשוא פסק-הדין.
ערעור אחד עניינו שומת ההכנסה של המערערת לשנות-המס 2011–2014 ("שומת ההכנסה"), במסגרתה לא התיר המשיב (פקיד-שומה רמלה) ניכוי הוצאות ריבית ופחת, וזאת על יסוד אותם נימוקים בגינם לא התיר לה את הניכוי בשנות-המס נשוא פסק-הדין. בערעור זה, הוגשה ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור לפני פסק-הדין של בית-המשפט העליון, וכעת מבקשת המערערת לתקן את נימוקי הערעור ולהוסיף להם טענה בדבר שווי המוניטין השייך לקבוצת פליינג קרגו.
הערעור השני עניינו שומת הניכויים של המערערת לשנות-המס 2012–2014 ("שומת הניכויים"), במסגרתה סירב המשיב לסַווג את התשלומים ששילמה המערערת לחברת האם כהחזר הלוואה וריבית, ואף זאת על יסוד הנימוקים שעמדו בבסיס השומות בשנות-המס נשוא פסק-הדין, דהיינו שאין מדובר בהלוואה אלא בתשלום עבוּר רכישת המניות (ולפיכך יש לסַווג את התשלומים כדיבידנד). בערעור זה, הגישה המערערת את ההודעה המפרשת את נימוקי הערעור לאחַר פסק-הדין של בית-המשפט העליון וכללה בהודעה זו את טענתה בדבר שווי המוניטין. על-כן, בהליך זה מבקש המשיב לצמצם את נימוקי הערעור, כך שלא תידון בהם טענת המערערת בדבר שווי המוניטין האמור.
כלומר, בשני ההליכים, וממילא בשתי הבקשות, עומדת על הפרק שאלה זהה והיא: האם פסק-הדין של בית-המשפט העליון, אשר קבע כי שווי המוניטין של קבוצת פליינג קרגו עומד על סך של 12.378 מיליון ש"ח יוצר השתק פלוגתא ביחס לשנות-המס שבערעורים הנוכחיים, או שמא רשאית המערערת לטעון לשווי מוניטין אחר ולהוכיחו בראיות ובחוות-דעת מומחים.

בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, קיבל את עמדת המשיב וקבע – תוך שהוא מציין כי ניסיונה של המערערת לחזור ולהביא להכרעה נוספת את סוגיית השווי שיש לייחֵס למוניטין שניתן להפרדה מהעסק החי (ולפיכך אינו בבחינת תמורה בגין מכירת המניות) הינו בבחינת ניצול לרעה של ההליך המשפטי* – כי אכן מתקיים השתק פלוגתא ואין מקום להתיר למערערת להתדיין פעם נוספת בשאלת שווי המוניטין כאמור (קישור להחלטה).

* ראו פס' 38 ו-44 להחלטה.

וכך, בין היתר, קבע השופט בורנשטין: "אם זו [קביעת בית-המשפט העליון לגבי שווי המוניטין בסך 12.378 מיליון ש"ח, בפס' 72 לפסק-הדין] אינה קביעה ברורה וחד משמעית, שנועדה להביא את המחלוקת בין הצדדים לסוף פסוק בשאלת יחוס התמורה בעסקת המכר – איני יודע קביעה ברורה וחד משמעית מהי. אף אין מדובר בעניין שנידון אגב אורחא. מדובר בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים והנוגעת לאופן שבו יש לייחס את התמורה הכוללת ששולמה בעסקה, כאשר בית המשפט העליון מצא כי הערכים שהוצגו על ידי המערערת בנוגע למוניטין של קבוצת פליינג קרגו, לעומת המוניטין של פעילות השילוח הגלום במניותיה, 'בעליל אינם מייצגים את החלוקה הנכונה מבחינה כלכלית של התמורות שניתנו במסגרת הסכם המכר' (פסקה 59 לפסק הדין)" [ההדגשות במקור – א' ש'.]

השופט בורנשטין דחה אפוא את בקשת המערערת לתקן את נימוקיה בערעור הנוגע לשומת ההכנסה וקיבל את בקשת המשיב לצמצם את יריעת המחלוקת בערעור הנוגע לשומת הניכויים כך שלא יכלול את הסוגיה האמור, תוך שהוא מחיֵיב את המערערת בהוצאות המשיב בגין הבקשות האמורות בסך של 40,000 ש"ח.

הערעור ובקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון

בעקבות החלטתו של בית-המשפט המחוזי, הגישה המערערת שני הליכים לבית-המשפט העליון: ערעור על ההחלטה בנושא שומת ההכנסה ובקשת רשות ערעור על ההחלטה בנושא שומת הניכויים. 
לשיטת המערערת ההחלטה בנושא שומת ההכנסה מהווה "פסק דין חלקי" המַקנה לה זכות לערער עליה, שכּן היא מסיימת את הדיון בערעור בנושא שאלת זכאותה לנַכּוֹת הוצאות מימון והוצאות פחת בגין המוניטין. זאת, הן על-פי "מבחן הסופיות" והן על-פי "מבחן הסעד".
לעומת זאת, ההחלטה בנושא שומת הניכויים אינה מסיימת את הדיון בערעור בשאלת סיווג תשלומי הקרן והריבית כדיבידנד לצרכי מס ובשאלות נוספות הנגזרות מכך, ולכן מהווה "החלטה אחרת" בהליך זה שבגינהּ המערערת הגישה בקשת רשות ערעור.

בית-המשפט העליון, מפי הרשמת ד' להב, קבע כי בשני התיקים מהווה ההחלטה "החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות בלבד (קישור לפסק-הדין/החלטה של הרשמת).

וכך קבעה הרשמת:
"כידוע, התשובה לשאלה האם מדובר ב'פסק דין' או ב'החלטה אחרת' נגזרת ממבחן הסופיות: אם יש בהחלטה כדי לסיים את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי מדובר ב'פסק דין' וקיימת זכות ערעור. לעומת זאת, אם מדובר ב'החלטה אחרת', אזי הערעור טעון רשות. בהקשר זה נהוג להסתייע ב'מבחן הסעד', קרי: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט – הרי זה פסק דין (חלקי); ואם לאו – מדובר ב'החלטה אחרת' [...]
עמדת המערערת היא, כי מכיוון שההחלטה יש בה כדי לסיים את הדיון בשאלת זכאותה לנכות הוצאות מימון ופחת בגין המוניטין, הרי שהיא מהווה פסק דין חלקי שהערעור עליו בזכות. אלא שכבר נפסק, כי גם כאשר קביעה בדבר קיומו של השתק פלוגתא במידה רבה חורצת את גורל התביעה ומהווה דחייה של חלק ממנה, הרי שמדובר ב'החלטה אחרת' אשר 'נבלעת' בסופו של יום בפסק הדין הסופי [...]
המסקנה היא, אם כן, כי בשני התיקים מהווה ההחלטה 'החלטה אחרת' שהערעור עליה ברשות בלבד. מכאן שדינו של ע"א 7612/20 להימחק. המערערת רשאית להגיש בקשת רשות ערעור מתוקנת, במסגרת רע"א 7615/20, אשר תתייחס לשני התיקים."

2. דיון מקדמי בטענת התיישנות

פורסמו בעניין זה שתי החלטות של השופטת י' סרוסי:
האחת – במסגרת ערעור מס הכנסה שהוגש על-ידי סמי מואלם לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (קישור להחלטה);
השנייה – במסגרת ערר מס שבח שהוגש על-ידי דניאל יעקב עוזיאל לוועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (קישור להחלטה).

בשתי ההחלטות, קיבלה השופטת סרוסי* את בקשת המערערים לקיים דיון מקדמי בטענת ההתיישנות.

* ההחלטה בעניין עוזיאל התקבלה בהסכמת חברי הוועדה, עו"ד ושמאי מקרקעין ד' מרגליות ועו"ד א' סימון. 

זאת, בהתחשב בנסיבות שני המקרים, ובְּשל היות הבירור העובדתי הנדרש לצורך בירור טענת ההתיישנות מובחן מהבירור העובדתי הנדרש בהליכים עצמם.

3. בקשה למחיקת טענות חדשות שלא נדונו בהשגה מכתב ערעור, בקשה להשיב על שאלון ובקשה להגיש ראיות נוספות

ביום ד, 10.2.2012, ניתנה החלטתו (קישור להחלטה) של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי השופטת י' ייטב, בעניין התאגיד העירוני לתיירות אילת בע"מ (חל"צ).

עניינה של ההחלטה בשלוש בקשות שונות שהגישו הצדדים לאחַר הגשת תצהירי עדות ראשית:
האחת: בקשת המשיב (אגף המכס והמע"מ – אילת) להורוֹת על מחיקת טענות מכתב הערעור בְְּשל העלאת טענה חדשה שלא נדוֹנה במסגרת ההשגה – הבקשה התקבלה (ראו פס' 32–43 להחלטה);
השנייה: בקשת המערערת לחיֵיב את המשיב להשיב על שאלון, בקשה שביסודה טענת אפליה – הבקשה נדחתה (ראו פס' 44–56 להחלטה);
והשלישית: בקשת המערערת להגיש ראיות נוספות – הבקשה התקבלה בחלקהּ (ראו פס' 57–65 להחלטה);

4. ערובה להבטחת הוצאות מנהל מע"מ / פקיד-השומה

פסק-הדין בעניין ג'י בי אם בניה בע"מ ו-ג'י בי אם יזמות בע"מ

ביום 2.2.2021 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעורי המס המאוחדים שהגישו חברת ג'י בי אם בניה בע"מ ("המערערת 1") וחברת ג'י בי אם יזמות בע"מ ("המערערת 2") על פסקי-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט ד"ר א' גורמן), בגדרם נדחו ערעוריהן של המערערות לאחַר שלא הפקידו את הערובות עליהן הורה בית-משפט קמא.

המערערת 1 היא חברה העוסקת בתחום הבנייה. ואילו המערערת 2 מחזיקה במניותיה של המערערת 1.
מנהל מע"מ לוד ("המנהל"), מצא כי נעשה שימוש בחשבוניות פיקטיביות והטיל על המערערת 1 כפל מס תשומות בסך של 11,318,804 ₪ ועל המערערת 2 כפל מס תשומות בסך של 767,818 ₪ בהתאם לסעיף 50(א1) לחוק מע"מ; פסל את ספריהן של המערערות בהתאם לסעיף 77ב(ב) לחוק מע"מ; והטיל על המערערות קנס בשיעור של 1% ממחזור עסקאותיהן בהתאם לסעיף 95 לחוק מע"מ.
כנגד החלטות אלו הגישו המערערות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז-לוד. נוסף על כך, המערערות הגישו ערעור על השומות שערך פקיד-שומה רחובות ("פקיד-השומה"), לשנת המס 2012.
שני הערעורים נדונו בנפרד, אך בפני מותב זהה (בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד).
על רקע מצבן הכלכלי הרעוע של המערערות, ולבקשתם של המנהל ופקיד-השומה, קבע בית-המשפט המחוזי, בשני הערעורים, כי על כל אחת מן המערערות להפקיד סך של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות המשפט. עוד נקבע, כי במידה ולא תופקדנה הערובות הערעורים יידחו.*

* ההחלטה בערעור המע"מ ניתנה מכוח סעיף 353א לחוק החברות ואילו ההחלטה בערעור מס ההכנסה ניתנה הן מכוח סעיף 353א לחוק החברות והן מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בערעור המע"מ הגישו המערערות בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, אך זו נדחתה אף ללא צורך בתגובת המשיב.

המערערות לא הפקידו את הערובות באף אחד מן הערעורים ועל כן, בהתאם להחלטותיו הקודמות, דחה בית-המשפט המחוזי את שני הערעורים.

על פסקי-דין אלה הגישו המערערות ערעורים לבית-המשפט העליון.
בשני הערעורים נטען, בתמצית, כי לא ניתן בערעורי מס לחיֵיב את המערער בהפקדת ערובה.

ביום 15.7.2020, וכפי שדיווחנו במבזק מס' 1865 מיום 20.7.2020,* ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ (רע"א 7687/18), בגדרו קבע השופט גרוסקופף (בהסכמת השופטים נ' הנדל ו-ע' ברון), כי הפרה של הוראה להפקיד ערובה להוצאות מכוח סעיף 353א לחוק החברות, לרבות הוראה כאמור שניתנה במסגרת ערעור מס, מַקנה לבית-המשפט את הסמכות להורוֹת על מחיקת ההליך, ככל שיגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הראויה בנסיבות העניין.

* למַעבר למבזק, לחצו כאן.

בעקבות פסק-הדין, הודיעו המערערות שברצונן "לחסוך בסיכונים" וביקשו לחזור בהן משני הערעורים ובלבד שבית-המשפט העליון יורה על החזרת שני התיקים לבית-משפט קמא ויורה על הפחתת סכום הערובות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא ב-50%.
המנהל ופקיד-שומה היו נכונים לבטל את פסקי-הדין ולהחזיר את הדיונים בערעורי המס לבית-משפט קמא, אך התנגדו להפחתת סכום הערובות.
המערערות סירבו להצעה זו, ומכאן הערעורים.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ד' מינץ ו-ע' גרוסקופף, דחה את הערעורים (קישור לפסק-הדין).

בית-המשפט ציין, כי יש להצר על כך שעל אף פסיקה מפורשת, המערערות ביקשו להתמיד בערעוריהן.
עוד נקבע, כי טענותיהן של המערערות עומדות בסתירה חזיתית לתקנות ערעור מע"מ ולתקנות ערעור מס הכנסה; בניגוד לפסיקה שרואה את המערער בערעורי מס כתובע; ובניגוד להחלטה בעניינן.
בנוסף, נקבע, כי ככל שנותרו ספקות באשר לתחולת תקנה 519 לתקסד"א וסעיף 353א לחוק החברות, הן הוסרו בעניין מיכאל (ע"א 1970/18), ולאחר מכן בעניין מרעב ובהחלטות נוספות שקָדמו להן. 
לבסוף, צוין, כי יש להצר על כך שהמערערות לא השׂכילו לקבל את ההצעות שהוצעו להן בקדם הערעור שהתנהל בערעור המע"מ ובערעור מס ההכנסה לאחַר שניתן פסק-הדין בעניין מרעב בהסכמת המשיבים.

פסק-הדין בעניין קבוצת מאייר ונכסים בע"מ

פסק-דין נוסף בעניין בקשת מנהל מע"מ להורוֹת למערערת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות משפט מכוח סעיף 353א לחוק החברות ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי ניתן ביום 3.2.2021 בעניין קבוצת מאייר ונכסים בע"מ.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את בקשת המשיב (קישור לפסק-הדין).

יצוין, כי באותו מקרה הצדדים לא טענו לעניין גובה הערובה ולא העמידו אסמכתאות המלמדות מהו השיערו הראוי בנסיבות העניין.
השופטת סרוסי, מכל מקום, ציינה כי מקובלת עליה הגישה לפיה יש לנהוֹג במתינות בקביעת גובה הערובה ולאזן באמצעותה את מכלוֹל האינטרסים העומדים על הפרק ובראשם את זכותה של המערערת לקבל את יומה בבית-המשפט ואת זכותה להעמיד את השומה שהוּצאה לה לביקורת שיפוטית.
בהתאם, ובהתחשב בסכומי המס השנויים במחלוקת, הֶעמידה השופטת סרוסי את גובה הערובה על סך של 10,000 ש"ח.

5. גילוי מסמכים

ביום 31.1.2021 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין יוגן הנדסה בע"מ.

עניינה של ההחלטה בבקשה שהגישה המערערת, שכותרתה "בקשה לגילוי מסמך ספציפי", במסגרת ערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב לדחות את השגתה על שומת תשומות שלפיה חויבה במס בסכום של כ-385 אלפי ש"ח לשנים 2014–2015 ולחודש ינואר 2016, בטענה כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות.

בגדרהּ של הבקשה, ביקשה העוררת לקבל מהמשיב (מנהל מע"מ אשדוד) רשימה של עובדי החברה אשר הנפיקה לה את חשבוניות המס אשר, כאמור, הוצאו לה לטענת המשיב שלא כדין.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת י' ייטב, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).