מערכות להגשת דו"ח שנתי מקוּון מלא | מיסוי כמקובל? (פסק-הדין בעניין הרב אבוחצירא) | נאמנות – לא תכנית כבקשתך | כרטיס אדום למנהל מיסוי מקרקעין חיפה | בקשה להחזר אגרה

מערכות להגשת דו"ח שנתי מקוּון מלא

פורסמה הודעתה של רו"ח פזית קלימן, סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת ברשות המסים, בנושא השקת מערכות להגשת דו"ח שנתי מקוּון מלא.

למַעבר להודעה, לחצו כאן.

---

מיסוי כמקובל? (פסק-הדין בעניין הרב אבוחצירא)

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

במבזק מס' 1773 מיום 10.2.2019 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בערעורים על שומות בצווים שקבע המשיב (פקיד-שומה – היחידה הארצית לשומה) לרב יקותיאל אבוחצירא ("המערער") ולילדיו גב' יעל פריחה אבוחצירה ("יעל"), גב' חיה ברכה דהן ("חיה") ומר מאים חיים אבוחצירא ("מאיר").

בנימוקי השומות שהוצאו למערער לשנות-המס 2003–2009, ציין המשיב כדלקמן:

"1. הנך רב מכובד המשמש מנהיג רוחני בקהילה ונחשב כאדם בעל מעמד והשפעה.
2. בבדיקת חשבונות הבנק על שמך ועל שם בני משפחתך נמצא כי במהלך שנות המס שבביקורת הופקדו בחשבונות אלו כספים רבים בסך כולל של 3,245,031 ₪.
3. [ב]בדיקת נכסי הנדל"ן שנרכשו במהלך שנות המס שבביקורת ורשומים על שמך ועל שם בני משפחתך, נמצא כי רכישות נכסים אלו מומנו על ידי אנשים וגופים אחרים. עלות הנכסים שנרכשו נאמדת בסך 9,207,357 ₪.
4. במהלך שנות המס שבביקורת אתה ובני משפחתך נסעתם לחו"ל 141 פעמים. לטענתך, נסיעות אלה מומנו ע"י המארחים שלך בחו"ל. שווי עלות הנסיעות לחו"ל והשהות בחו"ל נאמדת על כ – 1,252,919 ₪.
5. במהלך שנות המס שבביקורת בני משפחתך רכשו שלושה רכבים. שווי עלות הרכבים כאמור נאמדת על כ – 139,500 ₪.
6. לטענתך, מקור הכספים הינו מנדבנים תושבי חוץ אשר רואים מצוה גדולה לתמוך באדם מנצר הבבא סאלי ואף רואים ברכה לדאוג לצרכיך ולצרכי משפחתך. לטענת המייצג זהו נוהג מושרש בעם היהודי מאות ארוכות של שנים תרומה ותמיכה בתלמידי חכמים אשר מקדישים את עתותיהם לקודש.
7. בהצהרת ההון ליום 31/12/2008 לא כללת את כל הנכסים שבבעלותך ובבעלות אשתך.
8. לטענתי, הנך משתמש בקשריך עם אנשי עסקים והשפעתך על ציבור המאמינים, לצורך הפקת רווחים אישיים לך ולבני משפחתך. מכאן שיש לראות בתקבולים אלה כהכנסה ממשלח יד לפי סעיף 2 (1) לפקודה, מהסיבות הבאות: 
8.1 מומחיות – הנך נחשב בעל סמכות רוחנית גבוהה בקרב ציבור מאמינך. מעמדך זה נובע בשל היותך איש של קודש ואדם רוחני מן המעלה העליונה וכן מעצם היותך נצר למשפחת הרבנים המקובלים לבית אבוחצירא. משכך ציבור מאמינך נוהג להתייעץ איתך בנושאים שונים כגון: רכישת דירה, רכישת קרקע או כניסה לעסק.
8.2 קשר אישי – מבדיקות נכסיך עלה כי תושב צרפת העביר אליך ולבני משפחתך בקביעות, באופן ישיר ועקיף כספים לרכישת דירות. מבדיקות אלה נמצא כי הוא שימש כשותף עסקי לקבלן דירות מאשדוד אשר מכר דירות לציבור מאמינך על סמך עצות שנתת. עוד נמצא שהפקדות של כספים מחשבונו של תושב צרפת לצורך רכישת דירות עבורך ועבור בני משפחתך מופקדים בחשבונות השונים ע"י עוזרך האישי אשר ככל הנראה משמש גם כעוזרו האישי של תושב צרפת בארץ.
8.3 פעילות לשם הפקת הכנסה – כבן למשפחת אבוחצירא הנך משמש כחוט מקשר בין ציבור מאמינך לבין אנשי עסקים. משכך, אתה פועל לשמר את היותך מנהיג בהתאם לייחוסך המשפחתי. עריכת הילולות, נסיעות לאירועים בחו"ל וקבלת קהל. פעילות זו משמרת את המוניטין המיוחס לשם 'אבוחצירא' ומאפשרת לך להפיק רווחים לרווחתך ולרווחת בני משפחתך. 
8.4 מחזוריות – מהבדיקות ועל פי תשאולים שבוצעו נמצאו הממצאים הבאים:
8.4.1 מבדיקות נכסיך נראה כי מימון נכסי נדל"ן שלך ושל בני משפחתך לאורך שנות המס [ב]ביקורת נעשו בדרכים הבאות:
8.4.1.1 העברות מחשבונו של תושב צרפת באופן ישיר ובאופן עקיף.
8.4.1.2 העברות כספים מקבלן דירות באשדוד.
8.4.1.3 העברות כספים מעמותה.
8.4.1.4 העברת נכסים כתשלום לייעוץ שניתן על ידך.
8.4.2 לכל אורך שנות המס שבביקורת, התקבלו כספים רבים לחשבונות הבנק שלך ושל בני משפחתך אשר שמשו אתכם לצורכיכם.
8.4.3 כמו כן, לאורך שנות המס שבביקורת, קיבלת אתה ובני משפחתך הטבות בצורה של נסיעות לחו"ל אשר מומנו על ידי אחרים הן מבחינת עלות הנסיעה לחו"ל והן מבחינת עלויות שהייה בחו"ל.
מכאן ניתן להסיק כי הפעילות שנעשתה לכל אורך שנות המס שבביקורת הניבה תקבולים באופן מחזורי ומתמשך.
9. מאחר והכנסותיך הינן הכנסות ממשלח יד לפי סעיף 2 (1) לפקודה, עליך לנהל פנקסים בהתאם להוראות מס הכנסה... מאחר ולא ניהלת פנקסים בשנות המס שבביקורת, על פי סעיף 191ב לפקודה יתווסף למס שהנך חייב בו 10% מההכנסה החייבת שלגביה הנך חייב בניהול חשבונות, ולכל שנה שלאחר מכן, שבה לא ניהלת פנקסי חשבונות כאמור, יתווספו 20% מההכנסה כאמור.
10. לחילופין, אם לא תתקבל טענתי כי הפקדות הכספים נבעו מהשימוש בקשריך עם אנשי עסקים והשפעתך על ציבור המאמינים, ומכיוון שההסברים שמסרת לא הניחו את דעתי כי מדובר במתנות פטורות ו/או כספים שהתקבלו ללא קשר לעיסוקך במתן שירותי דת, אטען כי מאחר והכספים הרבים שהופקדו בחשבונות הבנקים ו/או לצורך רכישת נכסים שמשו אותך ואת בני משפחתך לאורך שנים, יש לראותם כהכנסות ממתן שירותי דת על פי סעיף 2 (1) לפקודה.
לחילופי חילופין אטען להכנסות מכוח סעיף 2 (10) לפקודה".

המערער כפר בכל המיוחס לו על-ידי המשיב וטען, כי הוא אינו נותן שירות דת, אינו מפיק הכנסות בהילולות או באירועים או בכל דרך אחרת, אין בביתו קבלת קהל ואין מנגנון לקביעת תעריפים או שעות ביקור. עם זאת, המערער אישר כי ביתו פתוח בכל מוצאי שבת למשך מספר שעות.
עוד טען המערער, כי לא ייעץ למאמיניו לרכוש דירות מקבלנים, אין לו קשר עסקי עם חברות קבלניות ואחרים והוא אינו נותן ייעוץ עסקי.

יצוין, כי בנימוקי השומות שהוציא המשיב ליעל, חיה ומאיר, ציין המשיב, כי השומות שנקבעו להם הן חלופיות לשומות שנקבעו למערער ואין בכוונתו לגְבות כפל-מס בגין התקבולים המפורטים בנימוקי השומות האמורות.
עוד יצוין, כי במסגרת ההליך הוגש מספר רב של תצהירים ושתי חוות-דעת והתקיימו 15 דיוני הוכחות.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, קיבל את עמדת הפרקליטות בסוגיה העקרונית, בעיקרה, וחלק מטענות המערער במחלוקות הספציפיות (קישור לפסק-הדין).

בראשית הדברים ציין השופט אלטוביה, כי אין חולק שבשנות-המס שבערעור הופקדו בחשבונות המערער ובני משפחתו סכומים המגיעים לכדי מיליוני ש"ח ונרכשו דירות, קרקעות, מכוניות וכרטיסי טיסה מחוץ לארץ על-ידי המערער ובני משפחתו בשווי מיליוני ש"ח; ועל-כן, השְאֵלה היא האם הסכומים שקיבלו המערער ובני משפחתו במישרין ובעקיפין מהווים הכנסה חייבת שמקורהּ בעסק או משלח-יד כאמור בסעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה או הכנסה חייבת לפי סעיף 2(10) לפקודה, כטענת המשיב, או שמא הסכומים האמורים אינם מאחד המקורות המנויים בסעיף 2 לפקודה ואינם חייבים במס, כטענת המערערים.

בהתאם, המשיך השופט אלטוביה ונדרש למקור הסכומים שקיבלו המערער ובני משפחתו, תוך שהוא מַקדים דיון ביחס להטלת המס על התעשרות ודרישת קיומו של "מקור" בשיטת המס הישראלית וביחס להבחנה בין מתת שמים לבין מתנות ותרומות הניתנות בְּשל מיהותו של מְקבלן.

לאחר מכן, בָּחן השופט אלטוביה את חוות-הדעת שניתנה על-ידי פרופ' חביבה פדיה (שחקרה בין היתר את "היסודות ההיסטוריים חברתיים דתיים כלכליים של חצרות קדושים, רבנים ומנהיגים") שהעידה מטעם המערער וכן ואת עדותו של מר רפאל פרץ. בנוסף, התייחס השופט לחוזר המקצועי בנושא מיסוי שירותי דת (חוזר 1-2016).

לגופו של עניין, ולאחַר שנדרש גם לעדותו של המערער, קבע השופט אלטוביה, כי כאשר ניתן שירות ברור – כגון: עריכת מילה, טקס חתונה, הענקת ברכה, מתן קמע או סגולה אחרת – הרי שגם כשאין דרישה מפורשת לתשלום אך כזה ניתן מכוח נוהג או מוסכמה הרי זהו תשלום בעד השירות. שכּן, העברת התשלום אינה נובעת מנדבה או התנדבות ספונטנית אלא נעוצה היא באותו נוהג ומקובלה; וגם אם התשלום נעשה כאות הערכה ותודה, הרי שזו הערכה ותודה בגין השירות שניתן.
עוד קבע השופט, כי מקובלת עליו עמדת המשיב כי פסק-דין אליהו ברזל (ע"א 136/67) בהבחנותיו בין המילה האנגלית Bounty לבין תמורה בְּשל עצם מיהות תפקידו של המערער יש בהן כדי לתמוך בעמדת המשיב.
בנוסף, נקבע, כי אמנם  המערער אינו דורש תשלום בגובה כזה או אחר מקהלו, אולם קיימת מצדו ציפיה כי המתנות והתרומות יהוו מקור פרנסתו ופרנסת משפחתו, כמו גם מקור להענקת תרומות ונדבות מצד המערער ומשפחתו לנזקקים ולמוסדות שהחצר והמערער קשורים בהם; וכי ציפיה זו מעוגנת אף היא במסורת ובנוהג עליהם העידה פרופ' פדיה. 

השופט אלטוביה הוסיף וקבע, כי לא ניתן לומר כי פעילות המערער מגיעה כדי עסק במובנו המקובל. אומנם, מאפיינים מסוימים בפעילות הרב, כגון: מחזוריות, תדירות והיקף כספי מתקיימים גם בעסק, אולם אין לייחֵס למערער "מומחיות" בְּשל היותו בעל סמכות רוחנית בקרב ציבור מאמיניו. "מומחיותו" היא תוארו ומעמדו.
עם זאת, מעמדו ותפקידו להם הוא מקדיש ומשקיע את מירב זמנו הם משלח-ידו והכספים המועברים לידו מועברים בְּשל מיהותו כמנהיג רוחני, דתי גדול בתורה ובעל זכות אבות בן למשפחת קדושים.
בהתאם, הכספים שהתקבלו על-ידי המערער (במישרין או בעקיפין) הם בעלי מאפיינים פירותיים.

השופט אלטוביה ציין, כי הכספים המועברים למערער מיועדים לרווחתו ולרווחת בני משפחתו, לקיום החצר, אך הם ניתנים גם מתוך ידיעה כי הצדיק, המערער, דואג לקהלו בדרך של תרומות צדקות קופות צדקה וגמ"חים ותמיכה בעמותות ומוסדות תורה, בתלמידי החכמים בכוללים וכיוצא בזה. עוד ציין השופט, כי הראיות הצביעו על כך שכספים מועברים כאמור מהמערער ולגביהם אין לומר כי המערער השיא רווח בְּשל משלח ידו, מעמדו תארו ופועלו אלא שימש כצינור להעברת הכספים חזרה לקהילה ולנזקקים. כך, ניתן לומר, כי כספים אילו נתקבלו בידו בנאמנות עבוּר הקהילה ומשכך אינם הכנסה בידיו.
ברם, הקושי המתעורר הוא היעדר מערכת רישומית ולגבי מרבית הסכומים דומה כי אין אפשרות ראיתית לשחזר לאן הועברו ולשם מה.
השופט אלטוביה ציין, כי דומה שנכון שלא לשפוט לחומרה התנהלות זו, הגם שאין לקבל במדינה מתוקנת ניהול כספי של מיליוני שקלים בלא עמידה בכללי ניהול ספרים ורישום מסודר.

לאור מסקנותיו ובהתחשב בראיות שהוצגו בפני אודות פעלו של המערער, קבע השופט אלטוביה כי הכספים שקיבל המערער הם כספים "מעורבים" שיש לסַווגם כדלקמן:
א. כספים שלגביהם שימש המערער כ"צינור" כדי להעבירם כתמיכה בפעילות התורנית של העמותות ותמיכה בנזקקים ותלמידי ישיבות ("כספי תמיכה"). לגבי כספים אלה קבע השופט, כי מקום שהוצגו ראיות לכאורה בדבר העברות כספי תמיכה כאמור, אין להביאם בכלל הכנסותיו של המערער ויש לראותם שהוחזקו בידו עבוּר אחרים, הם הנזקקים, תלמידי הישיבות וכו'.
ב. כספים שקיבל המערער לטובת ביתו ובני משפחתו ("כספי חצר"). לגבי כספים אלה קבע השופט, כי הם מגיעים לידי המערער כתשואה על הונו האישי והם הכנסה בידיו, תוך שאין מקום להבחין בין כספי החצר שניתנו למערער בקשר עם ברכה או ייעוץ שנתן המערער לתורם בעניין מסוים לבין כספי חצר שקיבל המערער מתוך אמונה של התורם בצורך להחזיק את המערער ובני ביתו מבלי שהמערער העניק לתורם ברכה או ייעוץ בהקשר מסוים.
ג. כספים שהתקבלו כמתנות בחתונות ואירואים של משפחת המערער ("כספי מתנות"). מתוך מתנות אלו, יש לנטרל לצרכי מס מתנות במובנן הרגיל, הניתנות ברגיל באירועים משפחתיים ואחרים ובהיקפים המקובלים. מתנות בסדר גודל מקובל בנסיבות, ניתן לומר שהן ניתנות שלא בהכרח בְּשל מעמדו ותפקידו של המערער והיו ניתנות גם אם אלמלא מקבל המתנה היה המערער או מי מבני משפחתו. לעומת זאת, שאר הסכומים יש יסוד לראותם, הגם שניתנו בארוע או שמחה כזו או אחרת, שניתנו בְּשל משלח ידו של המערער כמנהיג צדיק ורב גדול בתורה. 

לבסוף, בָּחן השופט אלטוביה לגופו את המחלוקות הספציפיות שהתעוררו בין הצדדים באשר לכספים שהמערער ובני משפחתו קיבלו ובכלל זאת  מתנות, כספי ירושה ומשכנתאות וקבע, כי מסכום ההכנסות שנקבעו למערער בשנות-המס שבמחלוקת – 13,844,806 ש"ח – יש להפחית את הסכומים הבאים: כספי תמיכה בסך 1,315,000 ש"ח שאינם חייבים במס, סכומים המהווים מתנות חתונה והוצאות בייצור הכנסה בסך 950,000 ש"ח לכל אירוע חתונה, כספי ירושה בסך 175,895 ש"ח שאינם חייבים במס, טעות בחישוב ההפקדות בסך 157,500 ש"ח ומתנות מהמחותנים לצרכי רכישת דירות לילדים בסך 636,200 ש"ח.
עוד קבע השופט, כי לנוכח ממצאיו הוא אינו רואה צורך להידרש לטענות הצדדים באשר לקשרים חברתיים או עסקיים שלכאורה היו בין המערער לבין קבלנים או אנשי עסקים.

לאור התוצאה אליה הגיע, קבע השופט אלטוביה, כי כל צד יישא בהוצאותיו בקשר עם הערעור.

הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין

על פסק-הדין הגיש הרב אבוחצירא ערעור לבית-המשפט העליון ובמקביל בקשה דחופה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין עד להכרעה בערעור.

לטענת הרב, סיכויי הערעור טובים בְּשל שגיאות ששגה בית-המשפט היורדות לשורש הפְּסָק ובעיקר בכך שסיוֵג מתנות שהועברו מתוך "אמונה" או "חובה דתית" כהכנסות החייבות בתשלום מס.
עוד נטען, כי שגה בית-המשפט בכך שלא ניכה במסגרת החישוב הוצאות בגין קיומו וקיום בני משפחתו, בכך שלא הופחתו סכומי כסף שונים כדוגמת כספים שהועברו לקהילה ולנזקקים ובכך שהלכה למעשה הושת על הרב כפל-מס.
בנוסף, צוין, כי חלק נכבד מהחוב כולל קנס בגין אי-ניהול ספרים, אף כי בית-משפט קבע כי אין להקפיד עם המערער על כך, וכן קנסות, ריבית והפרשי הצמדה.

עוד טען הרב, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו נוכח העובדה שאין ברשותו סכומי כסף נזילים, ועל-מנת לגייס את הסכום המבוקש עליו למכור דירות שבבעלותו – דירת מגוריו או דירת מגורי בתו. כן ציין הרב, כי ישנן שלוש דירות נוספות הרשומות על-שם אשתו, האחת משַמשת למגורי כולל לאברכים, השנייה למגורי בנו והשלישית "הרוסה לגמרי"; ושלושתן משועבדות לבנק.

בית-המשפט העליון, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).

השופט מינץ חזר על הכְּלָל, כי כאשר מדובר בפסק-דין המשית על המבקש חיוב כספי בלבד, אין מעכבים ביצוע של פסק-דין, שכּן הנזק שצפוי להיגרם למבקש כתוצאה מביצוע פסק-הדין שניתן נגדו, אינו בלתי-הפיך; וכי בית-המשפט רשאי לסטות מכְּלָל זה אם הוכיח המבקש כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר השבת המצב לקדמותו, אם יתקבל ערעור המבקש.
השופט מינץ ציין, כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש לעכב ביצוע פסק-דין כספי, זאת אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור. שכּן, על המבקש לעיכוב ביצוע מוטל הנטל להוכיח שאם יזכה בערעור, לא יוכל לגְבות את כספו בחזרה מן התובע, כאשר חשש זה אינו בעל משקל שעה שמול המבקש עומדת המדינה.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי במקרה דנא התנהלותם של הרב ורעייתו, כמו גם מספר הנכסים שבידיהם, מלמדים על אמידוּת, וממילא בנסיבות העניין אין כל מקום לטענה כי כתוצאה מביצוע פסק-הדין ייגרם לרב נזק בלתי-הפיך.

פסק-הדין בערעור

ביום א' שעבר (18.10.2020) ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור. 

בית-המשפט העליון, מפי השופט מ' מזוז (בהסכמת השופטים ג' קרא ו-י' וילנר), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

לאחַר שנדרש לתורת המקור ולסעיף העוללות (סעיף 2(10) לפקודת מס הכנסה), ציין השופט מזוז, כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי נסמכה על הממצאים העובדתיים שקבע על-בסיס מסכת ראייתית נרחבת וכי בית-המשפט קיים 15 דיונים בהם העידו ונחקרו עדים רבים, ובהם המערער עצמו, עוזרו, אוריאל בן חמו, ופרופ' פדיה (שחוות דעתה הוגשה, כאמור, מטעמו של המערער); וכי פסק-הדין כולל סקירה מפורטת של הראיות והעדויות, ודיון ראייתי מקיף.
שעה שכך, והיות שמערער לא ביסס כל עילה להתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו כאמור על-ידי בית-המשפט המחוזי, התשתית העובדתית שתשמש בערעור היא זו שנקבעה על ידי בית-המשפט כמפורט לעיל, לרבות לענין ההפחתה המאוד משמעותית (כשני שלישים) מסכום השומה שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

לגופו של עניין, קבע השופט מזוז, כי בנסיבות המקרה הנדון יש לראות בתקבולים שקיבל המערער, ואשר שימשו לכלכלתו וכלכלת בני ביתו ולשימושם האישי – להבדיל מתקבולים לצרכי הקהילה – כהכנסה חייבת במס.
השופט קבע, כי המדובר בזרם תקבולים קבוע ומתמשך, בהיקף משמעותי, ממקור קבוע ויציב, המתקבלים נוכח תפקידו, מעמדו ופעילותו של המערער בקרב קהל מאמיניו; ולפיכך צדק בית-המשפט המחוזי במסקנתו לפיה יש לראות בתקבולים אלה כהכנסה חייבת במס לפי הוראות סעיף 2 לפקודה.

תשומת לבכם, בין היתר, לניתוחו של השופט מזוז (בפס' 29 לפסק-הדין) ביחס לחוזר המקצועי של רשות המסים בנושא מיסוי שירותי דת (קישור לחוזר).

עוד תשומת לבכם, ובפרט, לניתוחו של השופט מזוז (בפס' 38 ואילך לפסק-הדין) ביחס לטענתו העיקרית של המערער לפיה אין לראות בתקבולים השונים שהוא מקבל במסגרת מעמדו ופעילותו כרב וכמורה רוחני לקהל מאמיניו כהכנסה ממשלח-יד, אלא כמתנות הניתנות לו לפי נדבת ליבם של הנותנים, ללא תמורה או שירות מצדו, ואשר אינן חייבות במס.
השופט מזוז דחה טענה זו תוך שהוא קובע כיצד יש להכריע אם תקבול מסוים מהווה אכן מתנה, כאשר לקביעה זו חשיבות רבה לכלל הנישומים ובכללם אנשי ציבור.

לבסוף, ציין השופט מזוז, כי השומה הוּצאה למערער בגין סיווג הכנסותיו כהכנסות ממשלח-יד (לפי סעיף 2(1) לפקודת מס הכנסה) ולחלופין כהכנסה "ממקור אחר" (לפי סעיף 2(10) לפקודה); וכי פסק-דינו המפורט של בית-המשפט המחוזי התמקד בחלופה של הכנסה ממשלח יד, אך לצד זאת ציין בית המשפט, קצרות, כי גם טענתו החלופית של פקיד השומה מהווה פרשנות סבירה של הסעיף, אף שהיא אינה נדרשת בענין הנדון.
השופט מזוז הדגיש, כי אף הוא סבור שיש לראות בהכנסות האישיות של המערער כהכנסה ממשלח יד החייבת במס, אך גם אם היה מגיע למסקנה שהתקבולים הנדונים אינם מהווים הכנסה ממשלח יד, אין ספק שהם "נתפסים" ברשתו הרחבה של סעיף העוללות, ואף ביֶתֶר קלות; וייתכן אף שנכון יותר לסַווגם כהכנסה מ"מקור אחר", וזאת נוכח הייחודיות של מקור ההכנסה שאינו בגֶדר המקרה הרגיל של "משלח יד" ואולי גם יהיה בכך כדי לשכך את התחושה של המערער, ואחרים במעמדו, בדבר זילות מעמדם ופעילותם הדתית-רוחנית-ציבורית על-ידי הגדרתה כ"משלח יד" שהוא מושג בעל אופי כלכלי-עסקי.

---

נאמנות – לא תכנית כבקשתך

לאחרונה פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בעניין עליזה ויצמן.
הגם שפסק-הדין לא עוסק במיסוי נאמנויות, ראינו לנכון לעדכנכם בנושא.

עניינו של פסק-הדין בשאלה האם המערערת שהיא אחד מהנהנים בנאמנות שאינה קצובה בזמן נקוב ואשר מתייחסת למניות של חברה המהווה איגוד מקרקעין, זכאית להביא את הנאמנות אל קיצה ביחס אליה בלבד (דהיינו, לשחרר את חֵלקה במניות הנאמנות ולהעבירה על-שמה).
משלא התמלאה דרישת המערערת לקבל לידיה את חלקהּ במניות הנאמנות, הוגשה על-ידיה המרצת פתיחה לבת-המשפט המחוזי בחיפה נגד הנאמן (המשיבה 2 – חברת ליאור מוצרי מזון ומכלת בע"מ) ("ליאור"), נגד החברה (המשיבה 1 – חברת חלקה 51 בגוש 7060 בע"מ) ("החברה") ונגד רשם החברות, בגדרהּ התבקש בית-המשפט לצַוות על הנאמן למלא אחַר דרישת המערערת כאמור.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' ורבנר, דחה את המרצת הפתיחה.

לאחַר שסקר בהרחבה את הרקע העובדתי ואת טענות הצדדים, עמד בית-המשפט המחוזי על כך שלפי הדין, נאמנות יכולה להיווצר מכוח הסכמה חוזית שבעל-פה, בכתב או בהתנהגות; שהגדרת הנאמנות ומטרותיה מחייבות את הנאמן; ושנהנה אינו רשאי לשנות את תנאי הנאמנות לאחַר קביעתם, אלא אם האפשרות לשנותם נקבעה בתנאי הנאמנות.
בית-המשפט המחוזי הדגיש, כי כאשר יוצר הנאמנות הוא גם הנהנה, באפשרותו לשנות את תנאי הנאמנות רק בהסכמת כל הנהנים; כי נאמנות מסתיימת כשמתקיים התנאי בהסכם לסיומה, או כשהושגה המטרה שלשמה הוקמה; וכי בהיעדר הסכם נאמנות כתוב, ניתן להסיק את תנאי הנאמנות מאומד דעת הצדדים.

בית-המשפט המחוזי הוסיף והדגיש שבענייננו, אמנם אין הסכם כתוב בין הצדדים לנאמנות, אך ניתן ללמוד על מטרותיה מעדותו של מנהל הנאמן, כמו גם מהדרך שבה בחרו יוצרי הנאמנות לרכוש את המניות. נקבע כי אופן רכישת מניות הנאמנות נועד לענות על שתי מטרות: האחת, יצירת "גוש אחד" בהצבעות שמתקיימות בחברה; השנייה, מזעור תשלומי המס שיידרשו בעת מכירת המגרש.

לנוכח האמור, קיבל בית-המשפט קיבל את טענת ליאור, לפיה "כל עוד לא נמכר המגרש, על חברת ליאור להמשיך לפעול בנאמנות, ולא קמה עילה לפרוק הנאמנות על ידי המבקשת [המערערת]".
עוד נקבע, כי במידה שעולה הצעה "טובה וסבירה" לרכישת המגרש, על ליאור לפעול למכירתו; וכי מאחַר שיוצרי הנאמנות בחרו לרכוש את המניות באמצעות חברה, שהחלטות בה מתקבלות לפי רוב, הרי שגם שינוי תנאי הנאמנות מַצריך החלטה של רוב יוצריה, שבענייננו הם גם הנהנים.

לאור זאת, נפסק שבקשת המערערת "לביטול הנאמנות, או כטענתה לביטול הנאמנות אך ורק בהתייחס לחלקה היא", צריכה להיות מוכרעת על ידי יוצרי הנאמנות-הנהנים; וכי עליהם לבחון אם ניתן לבטל את הנאמנות רק ביחס למערערת, ובמידה שכן, אם יהיה בכך כדי לסכל את מטרת הנאמנות.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון (על פסק-הדין הוגש גם ערעור שכנגד על-ידי הנאמן על-כך שבית-המשפט לא פסק לזְכותה הוצאות, על אף שדחה את תביעתה של המערערת וקיבל את עמדת הנאמן במלואה).

בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית (בהסכמת השופטים ד' ברק-ארז ו-א' שטיין), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

השופט עמית קבע, כי ממטרות הנאמנות נובע במישרין כי מועד סיום הנאמנות הוא מכירת המגרש, ועל-כן, אין לקבל את טענות המערעת לפיהן לא ברור מהו מועד סיום הנאמנות וכי "הסכם הנאמנות שלפנינו נעדר מסוימות עד כדי כך שנעדר הוא כל תוקף". זאת, במיוחד מהטעם ש"מטבעו של חוזה נאמנות שאין בו פירוט רב של תנאי הנאמנות, אך חוזה נאמנות, כמו כל חוזה אחר, ניתן להשלמה לפי אומד דעת הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ואם איננו משתמע ממנו – מתוך הנסיבות" (הלכת וואלס).

השופט עמית דחה גם את טענת המערערת לפיה שינוי תנאי הנאמנות אינו דורש החלטה של רוב יוצריה וכי אין זה סביר לייחֵס לצדדים רצון להמשיך ולקיים את ההסכם עד אין קץ.
לדבריו, בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי לפי תנאי הנאמנות ומטרותיה, כפי שגובשו על-ידי יוצריה, הנאמנות באה על סיומה עם מכירת המגרש; ומכאן שהמקרה דנא אינו נמנה על המקרים שבהם רשאי כל צד להפסיק את הנאמנות במתן הודעה לנאמן.

טענה נוספת שהעלתה המערערת ונדחתה על-ידי השופט עמית היא באשר לזכאותה לתבוע פירוק שיתוף של הנאמנות מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין.*

* סעיף זה קובע כדלקמן:

"(א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.

(ב)  היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות הענין."

השופט הִבהיר, כי סעיף זה עוסק בזכותו של שותף לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין וזכות זו כוחה יפה גם כאשר מדובר באיגוד מקרקעין, אך בטענה זו אין כדי להועיל למערערת, שהרי אין היא מבקשת לפַרק את החברה, שהיא איגוד מקרקעין, כי אם לבטל את הנאמנות ביחס לעצמה, ולהעביר לידיה את חלקהּ במניות הנאמנות מליאור (הנאמן), שאיננה איגוד מקרקעין (ולא נטען אחרת על יד המערערת); ומשכך, סעיף 37 לחוק המקרקעין לא מַקנה למערערת זכות לביטול הנאמנות ביחס אליה.

עוד קבע השופט עמית, כי באמצעות הנאמנות, כל אחד מיוצרי הנאמנות-הנהנים נתן מעין יפוי כוח בלתי-חוזר לטובת הנהנים האחרים, ובכך הגביל את כוחו-שלו לפעול באופן עצמאי בניגוד לדעת רוב הנהנים.

לבסוף ובשולי הדברים, ציין השופט עמית, כי התוצאה אליה הגיע אין משמעה שהמערערת "לכודה" עד אין קץ בליאור. שכּן, מטרת הנאמנות היא מכירת המגרש בתמורה האופטימלית. על-כן, ככל שיימצא כי הנאמנות "גוררת רגליים" או מכשילה באופן לא רציונלי או בחוסר תום-לב ניסיונות כנים למכור את המגרש, שמורות למערערת טענותיה וזכויותיה.
עוד ציין השופט, כי ככל שמכירת המגרש תמשיך להתעכב, ומבלי לקבוע מסמרות, טוב יעשו הנהנים אם ישקלו לרכוש את מניותיה של המערערת המוחזקות בנאמנות על-ידי ליאור, על פי השוֹוי העדכני, ובכך יימנע הֶמשך הסכסוך.

---

כרטיס אדום למנהל מיסוי מקרקעין חיפה

פסק-הדין בעניין אסתר מנו

במבזק מיום 20.6.2018 דיווחנו, בין היתר, על פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין אסתר מנו.

עניינו של פסק-הדין בשאלה האם בית המגורים שנמכר על-ידי העוררת ושני אחיה מהווה "דירת מגורים" המזַכה את המוֹכרים בפטוֹר ממס שבח, אם לאו.
לטענת המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין, אין מדובר בנכס העונה להגדרת "דירת מגורים", וזאת לאור מצבו הפיזי שאינו מאפשר לעשות בו שימוש כדירת מגורים, באשר מדובר בנכס נטוש שחסרים בו מתקנים חיוניים לדירת מגורים.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופט (היום – סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בחיפה) ר' סוקול (בהסכמת חברי הוועדה עו"ד ד"ר נ' מולכו ועו"ד ח' שטרן), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).

השופט סוקול נדרש להגדרת המונח "דירת מגורים" שבסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין ובפרט לאחד התנאים המנויים בהגדרה זו שלפיו "הנכס משמש למגורים או מיועד לשמש למגורים לפי טיבו", תוך שהוא סוקר את המבחנים שגובשו בפסיקה לעניין זה (המבחן האובייקטיבי, המבחן התכליתי וכו').
על רקע מבחנים אלה, המשיך השופט סוקול ונדרש לשאלה, כיצד יוגדר נכס שנכלל בעבר בהגדרת "דירת מגורים" אולם נזנח ונהרס. לדבריו, אין להסתפק במבחן יחיד אלא כל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו תוך שבית-המשפט ייעזר במבחני-משנה שונים ומגוּונים וייאזן ביניהם ובכללם מבחנים פיסיים ומשפטיים, כגון: מצבו הפיזי של הנכס וקיומם של מתקנים חיוניים; האפשרות המעשית אובייקטיבית להשלים את החסר על-מנת להביא את הנכס למצב בו ניתן יהיה להשתמש בו למגורים; היתר הבנייה שניתן והייעוד הקבוע בו; ייעוד הנכס על-פי תוכניות המתאר הרלבנטיות וכו'. כמו-כן, ייבחן ייעודו המהותי של הנכס ובמסגרת זו ייכללו מבחנים כגון השימוש שנעשה בנכס בפועל, השימוש הצפוי בנכס בעתיד, השימוש שנעשה בנכסים שונים באותו מבנה או במבנים סמוכים. בנוסף, בית-המשפט יבחין בין נכס חדש לבין נכס ישן, בין נכס המיועד לשימוש לבין נכס המיועד להריסה וכו'.
לגופו של עניין, קבע השופט סוקול, כי הנכס על-פי טיבו מיועד למגורים; וכי גם אם כיום הוא לא משַמש למגורים וגם אם יש צורך בתיקונים רבים כדי להשמישו, הרי שמדובר בנכס ששימש למגורים ואינו מיועד לשום שימוש אחר. עוד קבע השופט סוקול, כי היות שהנכס שימש בעבר כדירת מגורים, אין די בפגיעה הפיסית ובהזנחה כדי להוציא מעמדו כדירת מגורים.

על פסק-הדין לא הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

פסק-הדין בעניין טרנר

בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי ביום 15.10.2020 ניתן פסק-דין נוסף של ועדת-הערר, בהרכב שונה (בחלקו) מהקודם, וזאת בעניין שני אחֵיה של אסתר מנו, מאיר טורנר וצבי טורנר.

עניינו של פסק-הדין הנוסף בשני עררים (שאוחדו) על החלטתו של המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין חיפה, לתקן לפי סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין את שומת מס השבח שהוּצאה להם על-ידי המשיב בגין מכירת דירת המגורים שבבעלות שני העוררים ואחותם; וליתן להם פטוֹר ממס שבח.

בעקבות הערר שהגישו שני האחים כמו גם הביקורת מצד הוועדה, חזר בו בסופו של דבר המשיב מעמדתו והסכים לקבלת העררים. זאת, לאחַר שעמד על ניהול העררים עד תום לרבות קיום הליך הוכחות.

ועדת-הערר, מפי יו"ר הוועדה השופטת א' וינשטיין וחברי הוועדה עו"ד נ' מולכו ועו"ד א' סימון, קיבלה את העררים תוך שהיא מחייבת את המשיב בתשלום הוצאות העורר 1 בסך 55,000 ש"ח ובתשלום הוצאות העורר 2 (שלא היה מיוצג) בסך 30,000 ש"ח (קישור לפסק-הדין).

וכך קבעה יו"ר הוועדה השופטת א' ויינשטיין [ההדגשות הוספו – א' ש']: