מענק סיוע לעסקים – עדכון | אי-הפקדת ערובה בערעור – האם עילה לדחייתו? | משיכת כספים מחברה – דיבידנד או הלוואה? | שיפוץ דירה לפני מכירתה | שומה לשותפים בתחום השיפוצים ועוד
20/07/2020
מענק סיוע לעסקים – עדכון
ביום 28.6.2020 התקבלה החלטת ממשלה מס' 152 (קישור להחלטה), בגדרה הוחלט על תיקון החלטה מס' 5015 מיום 24.4.2020 (החלטה מס' 5015) בנושא מענק הסיוע לעסקים בעד השתתפות בהוצאות קבועות בְְּשל ההשפעה הכלכלית של התפשטות נגיף הקורונה.
במסגרת ההחלטה המתקנת נקבעו מספר תיקונים עיקריים: אישור מסלול מיוחד למדַווחים על בסיס מזומן; הכללת ענף היהלומים ברשימת העוסקים הזכאים להגשת הבקשה; קביעת רף מינימלי לגובה המענק; ומתן אפשרות למנהל רשות המסים להתערב בחישוב מְקדם הוצאות קבועות.
בהמשך לכך, נבקש לעדכנכם, כי רשות המסים פרסמה מסמך הנחיות ודברי הסבר להחלטה האמורה.
להורדת המסמך, לחצו כאן.
משיכת כספים מחברה – דיבידנד או הלוואה?
פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין זימרמן.
עניינו של פסק-הדין בשאלת סיוּוגם של הכספים שמשך המערער מהחברה שבשליטתו – האם הכנסה מדיבידנד כטענת המשיב (פקיד-שומה נתניה) או שמא מדובר בהלוואה שנטל המערער מהחברה, כטענת המערער.
בית-המשפט, מפי סגן הנשיא השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט סטולר קבע, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי הכספים שמָשך מהווים הלוואה וכי הוכח שלמערער לא הייתה כל כוונה להחזיר את הכספים.
עוד קבע השופט, כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי לא היה צריך לייחֵס את הכספים שמשך כהכנסה מדיבידנד בתום שנת-המס 2012 וכי המערער אף לא עמד בנטל להוכיח כי יש לייחֵס את הכספים לשנה אחרת.
לבסוף, קבע השופט סטולר, כי המערער יחויב במס לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה בגין הכספים שמשך (וזאת לגבי התקופה שעד ליום 31.12.2012), אך לא כהכנסה ממשכורת (לפי סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה) כפי שקבע המשיב ואף לא כהכנסה מדיבידנד (לפי סעיף 3(ט)(1)(ג) לפקודה) כפי שטען המערער, אלא כהכנסה מריבית (לפי סעיף 3(ט)(1)(ג) לפקודה) החייבת במס שולי (לפי סעיף 125ג(ד)(3) לפקודה).
שיפוץ דירה לפני מכירתה
אתמול (19.7.2020) ניתן פסק-הדין של ועדת-ערר מיסוי מקרקעין שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין נירה מעיין ושלמה נחמה.
תמצית העוּבדות היא כדלקמן:
העוררים רכשו בחודש מאי 2007 שתי דירות בבנייה בבניין שברחוב רוטשילד 1 בתל-אביב: האחת – דירה המשתרעת על קומה 16 כולה ובגין מכירתה הוגש הערר; השנייה – דירה המשתרעת על מחצית מקומה 15.
במקור, תכננו העוררים שהדירות הנרכשות תשמשנה למגוריהם ולמגורי ילדיהם ותחליף את בית משפחתם הקבוע ברמת השרון. ברם, לאחַר שהשתנו תוכניותיהם של העוררים בקשר להחלפת מקום המגורים הם החליטו למכור את הדירה שבקומה 16.
במסגרת הסכם הרכישה הוסכם בין העוררים לבין החברות הקבלניות חבס ח.צ. קרדיט (1994) בע"מ וחבס שכון דן בע"מ ("חבס"), כי העוררים יהיו רשאים לאחֵד את הדירות לדירה אחת או לפַצל כל אחת מהדירות לשתי דירות וכי עליהם למסור הודעה בעניין החלטתם בתוך שנה.
עוד בטרם הושלמו הדירות, מימשו העוררים את האפשרות לאחדן ובמסגרת ההסכם לאיחוד הדירות אף רכשו שטחים נוספים בבניין, אשר יתווספו לדירה המאוחדת.
ביום 11.8.2010 ערכו העוררים וחבס הסכם נוסף אשר במסגרתו שונמך הממכר מדירת מגורים ל"דירה במצב מעטפת", כך שחבס הופטרה ממרבית חיוביה להשלים את עבודות הבנייה בדירה, בתמורה לזיכוי של כ-2.3 מיליוני ש"ח. עוד הוסכם, כי דירת המעטפת כפי שתימסר לעוררים תיעדר כלים סניטריים וברזים, אריחים לריצוף, דלתות פנים וכיוצ"ב.
בעקבות ההסכם הנ"ל (הסכם המעטפת) קבע המשיב, כי משנרכש נכס שאינו דירת מגורים שבנייתה הושלמה ("דירת המעטפת") אין הנכס מהווה "דירת מגורים" לצורך קביעת מדרגות מס הרכישה. קביעתו זו של המשיב בקשר לסיווג הממכר כנכס שאינו דירת מגורים נותרה על כנה בהעדר השגה על קביעה זו.
בשנת 2010 ניתן לבניין טופס 4.
העוררים המשיכו להחזיק את הדירה המאוחדת שבנייתה טרם הושלמה, ורק בשנת 2013 ניתן היתר לפיצול הדירה המאוחדת לשתי יחידות נפרדות (קומה 15 וקומה 16).
העוררים הֵחלו, בשלהי שנת 2013, במגעים למכור את הדירה בקומה 16 וזאת במטרה לנסות למוכרהּ לפני תום שנת-המס 2013, עת אמור היה להשתנות משטר המס לגבי מכירת דירת מגורים מזכה בפטוֹר ממס (בעקבות תיקון 76 לחוק מיסוי מקרקעין).
ביום 3.12.2013 חתם שלמה נחמה על הסכם שיפוץ עם קבלן שיפוצים לביצוע עבודות בדירת המעטפת והותקנו בה אסלות, אמבטיות, ברזים, כיורים, דלתות, ריצוף, מטבח וכיוצ"ב. עבודות אלו הושלמו ביום 23.12.2013.
ביום 25.12.2013 (עם גמר השיפוץ), נחתם הסכם מכר למכירת הדירה בקומה 16 (בצירוף מחסנים וחניות) עם רוכש הדירה מר מארק שיינברג, בסכום של 45 מיליוני שקלים.
הרוכש לא התעניין בטיב השיפוץ והיקפו והֵחל בהריסת השיפוץ סמוך לאחַר רכישת הדירה.
העוררים התנו את המכירה לרוכש רק לאחַר שיסתיימו עבודות השיפוץ והדירה תהיה ראויה למגורים לצרכי זכאות לפטוֹר ממס שבח.
המוכרים (העוררים) והרוכש הגישו דיווח משותף לרשות המסים, בו הצהירו על מכירה ורכישה של "דירת מגורים" והרוכש שילם מס רכישה בהתאם למדרגות מס הרכישה לדירת מגורים.
בעקבות הדיווח האמור, הֵחלה חקירה של רשות המסים באשר לביצוע עבירוֹת על חוק מיסוי מקרקעין ושלמה נחמה ועורכי-דינו זומנו לשימוע על-ידי הפרקליטות.
ואולם, לאחַר שהתקיים השימוע, הוחלט שלא להעמיד לדין את נחמה ואת עורכי-דינו והתיק נסגר.
עניינו אפוא בפסק-הדין במחלוקת האזרחית, כאשר הוועדה נדרשה למספר שאלות ובראשן השְאֵלה האם השיפוץ שבוצע בדירה עוֹבר למכירתה מהווה עסקה מלאכותית שכּל מטרתה הייתה קבלת פטוֹר ממס שבח כ"דירת מגורים מזכה".
ועדת-הערר, מפי חבר הוועדה רו"ח צ' פרידמן (בהסכמת יו"ר הוועדה השופט ה' קירש וחבר הוועדה עו"ד ד' מרגליות), קיבלה את הערר (קישור לפסק-הדין).
רו"ח פרידמן ניתח את פסקי-הדין השונים שעָסקו בסוגיית המלאכותיות – ובכלל זאת פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין סגנון (ע"א 2965/08) ובעניין גוטשל (ע"א 1211/14) – וקבע, כי אין מדובר ב"תכנון מס שלילי" או ב"הפחתת מס בלתי נאותה".
לדבריו, עצם העובדה שהעוררים ביצעו פעולה שמטרתה העיקרית הייתה לעמוד בתנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה על-מנת לזְכות בפטוֹר מתשלום מס שבח, אינה מהווה "הפחתת מס בלתי נאותה" אלא הגשמת מטרת המחוקק במתן פטוֹר ממס לדירת המגורים הפרטית שנועדה במקורה לשימוש אישי של המוֹכרים. עוד ציין רו"ח פרידמן, כי גם אם כל מטרת השיפוץ הייתה למְנוע חשש שאין המדובר ב"דירת מגורים" הרי שאין המדובר ב"תכנון מס שלילי" שכּן כל מטרתו היתה ליהנות מהפטוֹר ממס שאליה התכוון המחוקק בהעניקו פטוֹר ממס לדירת מגורים ולא נסיון לנצל פרצה בחוק שאליה לא התכוון המחוקק.
רו"ח פרידמן המשיך ונדרש לטענת המשיב לפיה השיפוץ שנערך בדירה עוֹבר למכירתה אינו מיועד להיות חלק מדירת המגורים ושאין בביצוע עבודות סרק המיועדות לפירוק כדי לשנות את מהות הנכס לצורך קביעת החבות במס.
רו"ח פרידמן דחה טענה זו וקבע, כי עם סיום העבודות הדירה הייתה ראויה למגורים רגילים וסבירים וכי המונח "טיבה" של הדירה מתייחס למהותה, אופיהּ, ייעודהּ ותכליתהּ של הדירה כמשַמשת ו/או מיועדת לשַמש למגורים ולא ל"טיב" במובן איכות או רמת אביזריה ומתקניה; וממילא אין להביא בחשבון את יוקרתה של הדירה.
באשר לטענת המשיב לפיה התנאי של "בניית הדירה הסתיימה" במקרה דנן אינו מתקיים היות שעבודות השיפוץ אינן חלק מהממכר והיה ידוע לעוררים שהן מיועדות להריסה על ידי הרוכש, קבע רו"ח פרידמן כי כוונתו הסובייקטיבית של הרוכש רלוונטית רק לעניין מס הרכישה המוטל עליו לפי סעיף 9 לחוק, בעוד מס השבח מוטל על "דירת מגורים" לפי מבחנים אובייקטיביים.
רו"ח פרידמן הוסיף וקבע, כי אין לקבל גם את טענתו הנוספת של המשיב לפיה המהות הכלכלית של הסכם המכר בין הצדדים הייתה מכירה של "דירת מעטפת" (היות שהיה ידוע לעוררים שהשיפוץ הינו ארעי) ויש לשום לצרכי מס לפי המהות הכלכלית. שכּן, המסקנה שמדובר בתכנון מס שאינו תכנון מס שלילי מחייבת שגם בחינת המהות הכלכלית תוביל לתובנה לפיה המוכר מכר "דירת מגורים" ולא "דירת מעטפת".
טענה נוספת שהעלה המשיב הייתה שהעוררים אינם עומדים ברכיב ה"מזכה" של "דירת מגורים מזכה", שכּן אף אם ייקָבע כי הם החזיקו "דירת מגורים", הרי הדירה לא הייתה כזו במשך ארבע חמישיות מתקופת השבח שמחושבת מאז נרכשה "דירת המעטפת" (בשנת 2007) ולא הייתה כזו במשך ארבע שנים, שכּן דירת המעטפת נמסרה לעוררים רק בשנת 2010 (לשון אחר, כדי שדירה תקיים את הגדרת "דירת מגורים מזכה" עליה להיות "דירת מגורים שבנייתה נסתיימה" למשך ארבע חמישיות מתקופת השבח (ולענייננו – משנת 2007 ועד 2013) או ארבע שנים לפני מכירתה ותנאי זה אינו מתקיים במקרה דנן).
רו"ח פרידמן דחה טענה זו, בין היתר, לאור האמור בהוראת ביצוע 10/1997.
לבסוף, ולמעלה מן הצורך, ציין רו"ח פרידמן, כאמרת אגב, כי לדעתו, בנסיבות הערר דנן, יש מקום לראות בדירת המעטפת כ"דירת מגורים".
זאת, בין היתר, לאור הפּסיקה שנוטה לאחרונה לשים פחות דגש על הימצאותם של מתקנים ואביזרים המאפיינים מקום מגורים ולפיה המבחן האובייקטיבי-פורמלי של הימצאותם של מתקנים פיזיים בדירה אינו חזות הכול.
יו"ר הוועדה, השופט ה' קירש, הצטרף כאמור לחוות-דעתו של רו"ח פרידמן, למעט באשר לאמרת האגב של האחרון בנושא סיווג דירת המעטפת כ"דירת מגורים".
תשומת לבכם, בין היתר, לדברי השופט קירש בפס' 15 ואילך לחוות-דעתו.
ראו גם את התייחסותו של חבר הוועדה עו"ד מרגליות לשאלת הסבירוּת של הגימוּר שבוצע בנכס.
אי-הפקדת ערובה בערעור – האם עילה לדחייתו?
מבוא
במבזק מס' 1754 מיום 13.11.2018 דיווחנו, בין היתר, על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מרעב חסן בנייה וסחר בע"מ.
עניינה של ההחלטה בבקשה השנייה שהגיש מנהל מע"מ לוד לבית-המשפט, בגדרהּ התבקש בית-המשפט להורוֹת, כי על המערערת להפקיד בקופת בית-המשפט ערובה הולמת לתשלום הוצאותיה של המדינה; וכי אם לא תופקד הערובה במועד שקבע בית-המשפט יידחה הערעור.
במסגרת הבקשה הראשונה (מיום 9.11.2017), טענה המדינה, כי לאור הוראות סעיף 353א לחוק החברות, אשר על-פי הפּסיקה אין מניעה להחילו גם בערעורי מס, ולאור היעדרם של פעילות עסקית או נכסים שניתן להיפרע מהם אם בית-המשפט ייתן צו להוצאות, קיימות נסיבות המצדיקות להורוֹת למערערת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המדינה.
בית-המשפט, מפי השופט (היום – סגן הנשיא) ד"ר א' סטולר, קיבל את הבקשה וחִייב את המערערת בהפקדת ערובה בסך של 25,000 ש"ח בקופת בית-המשפט, בתוך 30 יום.
ברם, בדיון שהתקיים בסמוך לאחר מכן, טען ב"כ המערערת, כי למערערת אין פעילות ולא כספים נזילים או נכסים, ואין באפשרותה להפקיד את הערובה שנקבעה על-ידי בית-המשפט והציע ערבות אישית של מנהל המערערת חֵלף הפקדת הערובה על-ידיה. בנוסף, נטען, כי על-פי סעיף 353א לחוק החברות רשאי בית-המשפט לעכב את הדיון בְּשל אי-הפקדת ערובה, וביקש לעכב את הדיון בערעור במשך שנה, על-מנת שהמערערת תנסה לגייס את הכסף הדרוש להפקדת הערבון.
בעקבות זאת, הגישו הצדדים עמדתם בשאלה האם ניתן למחוק או לדחות את התובענה בְּשל אי-הפקת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, שעליו התבססה החלטת בית-המשפט שהורתה על הפקדת הערובה.
במסגרת טיעוני המדינה, ביקשה המדינה לתקן את בקשתה להפקדת ערובה כך שתתייחס גם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקסד"א") (הקובעת, כי "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע" וכי "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה...") שחלה בערעורי מע"מ מכוח הוראות תקנה 10(ב) לתקנות מס ערך מוסף (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976 ("תקנות מע"מ (סדרי דין בערעור)"). לחלופין, טענה המדינה, כי תקנה 428 לתקסד"א (הקובעת, כי "משהוגש כתב הערעור, יקבע הרשם של בית המשפט שלערעור את סכום הערבון שעל המערער להפקיד בבית המשפט להבטחת הוצאותיו של כל משיב ואת המועד להפקדתו וימציא למערער הודעה על כך; לענין סימן זה דין כתב ערבות בנקאית כדין ערבון"), שחלה אף היא בערעורי מע"מ מכוח אותן הוראות תקנה 10(ב) דלעיל, מחייבת מערער בהפקדת ערובה, ובאי-הפקדתה יידחה הערעור.
לאחַר שבית-המשפט התיר את תיקון הבקשה, הגישה המדינה בקשה נוספת להפקדת ערובה, היא הבקשה השנייה.
השופט סטולר דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
בראשית הדברים, נדרש השופט סטולר להוראות תקנה 519 לתקסד"א וציין, בין היתר, כי הפּסיקה לגבי הוראות אלו התרכזה בארבעה שיקולים מרכזיים שיש לקחת בחשבון בבוא בית-המשפט לקבוע האם המקרה הקונקרטי מצדיק חיוב בהפקדת ערובה: תושבוּת-חוץ, אי-ציון מען עדכני בכתב התביעה, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע. עוד ציין השופט, כי שני השיקולים האחרונים אינם מַצדיקים לבדם הפקדת ערובה אלא במקרים קיצוניים, ומצבו הכלכלי של התובע לא יהווה כשלעצמו עילה לחיוב בהעמדת ערובה.
השופט סטולר המשיך ונדרש לשני הנימוקים עליהם הִצביעה המדינה בטיעוניה ככאלה שיש בהם כדי להביא לחיוב המערערת בהפקדת ערובה: האחד, מצב הכלכלי של המערערת – היותה חברה חסרת פעילות עסקית ונעדרת נכסים, שיש בהם לעורר חשש ממשי שהמערערת לא תעמוד בתשלום הוצאות ככל שהערעור יידחה; והשני, סיכויו הנמוכים של הערעור על החלטת מנהל מע"מ שלא להתיר למערערת לנַכּוֹת מס תשומות.
לגבי הטיעון הראשון, קבע השופט סטולר, כי לא די בחשש שהמערערת לא תוכל לשלם את הוצאות המשיבה באם תחויב בהן ככל שהערעור יידחה, כדי להוות נימוק עיקרי לחיובה בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519, וזאת בניגוד להפקדת ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות.
ואילו באשר לסיכויי הערעור, קבע השופט כי לא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור אכן קלושים, שכּן הנימוקים עליהם הצביעה המדינה בעניין זה והטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה בהשגה מחיְיבים בירור עובדתי והם עניין לערעור גופו.
לאור האמור, קבע השופט, כי אין הוא סבור שיש בטעמים עליהם הצביעה המדינה כדי לחיֵיב את המערערת בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 לתקסד"א.
השופט סטולר המשיך ונדרש להוראות תקנה 428 לתקסד"א תוך שהוא מתייחס לשתי הגישות בהקשר זה: האחת, לפיה תקנות 427 ו-428 לתקסד"א מהוות מקור נורמטיבי נוסף לחיוב מערער בערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור, וזאת גם כאשר מדובר בערעורי מסים. השנייה, לפיה בערעורי מס אין מקום לחיֵיב את המערער בהפקדת ערובה להוצאות המשיב מכוח תקנה 428, שכּן יש להבחין ברמה המהותית בין ערעור אזרחי רגיל לבין ערעור שומתי שמאפייניו דומים לדיון של ערכאה שיפוטית ראשונה.
השופט ציין, כי הגם שהוראות תקסד"א שעניינן ערובה בערעור לא מועטו בתקנות מע"מ (סדרי דין בערעור), הטלת ערובה להוצאות המשיב מכוח תקנה 428 לתקסד"א בערעורי מס מעוררת קושי ויש לנקוט משנה-זהירות בעת הטלת חובת ערובה על המערער השומתי ואין להטיל עליו חיוב "אוטומטי" בהפקדת ערובה.
השופט קבע אפוא, כי הוא אינו מוצא להיעתר לבקשת המדינה לחיֵיב את המערערת בהפקדת ערובה להוצאותיה בערעור מכוח תקנה 428.
משעה שלא נעתר לבקשת המדינה לחיֵיב את המערערת בהפקדת ערובה מכוח תקנה 519 או מכוח תקנה 428 לתקסד"א, נדרש השופט סטולר לשאלה האם ניתן להורוֹת על דחיית הערעור בְּשל אי-הפקדת הערובה גם כאשר זו נקבעה מכוח סעיף 353א לחוק החברות.
השופט סטולר ענה על שאלה זו בשלילה (וראו ניתוחו של השופט בפס' 48 ואילך לפסק-הדין). לדבריו, אין בהוראות סעיף 353א כל הוראה לפיה ככל שלא תופקד הערובה תידחה התובענה, כפי שנקבע בתקנה 519(ב) לתקסד"א, והסמכוּת המוקנית לבית-המשפט הינה לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה. זאת, למרות שעלול להיווצר מצב בו למערערת יהיה תמריץ שלא לקיים את החלטת בית-המשפט בדבר הפקדת הערובה (שהרי, לא ניתן לגְבות ממנה את המס השנוי במחלוקת).
פסק-הדין של בית-המשפט העליון
על החלטתו של השופט סטולר הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון וביום 15.7.2020 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט ע' גרוסקופף (בהסכמת השופטים נ' הנדל וע' ברון) קבע, כי יש ליתן רשות ערעור על ההחלטה ולקבל את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט גרוסקופף ציין, כי קיימים שלושה שיקולים מרכזיים אותם נדרש בית-המשפט להביא בחשבון בבואו לחיֵיב בהפקדת ערובה להוצאות: הבטחת תשלום הוצאות הצד הפסיבי (ככל שייפָּסקו לו הוצאות), הרתעה מהגשת תביעות סרק והגנה על זכות הגישה לערכאות.
עוד ציין השופט, כי ההסדר הקבוע בסעיף 353א לחוק החברות הוא חלק מההסדרים הסטטוטוריים בעניין הפקדת ערובה להוצאות הצד הפסיבי; וכי האיזון בין התכליות בו בחר המחוקק במסגרת אותו סעיף 353א שוֹנה באופן מובהק מהאיזון שאומץ במסגרת הֶסדרי חקיקה אחרים העוסקים בהפקדת ערובה להוצאות – ניכרת בו החמרה עם יוזם ההליך, דהיינו החברה אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, על דרך של נכונוּת מוגברת לחיֵיב בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, הן מהטעם שהתכליות התומכות בהפקדת ערובה להוצאות מתחזקות, לאור החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל להיפרע בגין הוצאותיו מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים, והן היות שהתכלית הפועלת נגד הטלת חיוב בהפקדת ערובה להוצאות נחלשת, שכּן עוצמתה של זכות הגישה לערכאות נחלשת כאשר אין היא מתייחסת לבן אדם, אלא לאישיות משפטית מלאכותית.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי מפּסיקת בתי-המשפט המחוזיים, ואף מפּסיקת בית-המשפט העליון, עולה כי הוראת סעיף 353א לחוק החברות, כמו גם הוראת תקנה 519 לתקסד"א, אינן חלות רק ביחס להליך של תביעה אזרחית רגילה, אלא יש להן תחולה גם על הליכים דיוניים נוספים שאינם מנוהלים כתביעה אזרחית, ובכלל זאת ערעורי מס, הגם שבמסגרת הפעלתה של הסמכוּת, ובעיקר בעת קביעת גובה הערובה אותה נדרש הנישום להפקיד, ייתן בית-המשפט דעתו לטיב ההליך וינהג במתינות.
לאחר מכן, נדרש השופט גרוסקופף לשאלה, מהי התוצאה של הימנעות חברה מלמלא אחַר הוראה שנתן בית-המשפט מכוח סעיף 353א לחוק החברות והאם בדין קבע בית-המשפט קמא, כי התוצאה היחידה העשויה לנבוע מהימנעות החברה מלמלא אחַר צו שיפוטי זה היא עיכוב הדיון בתביעה.
לדבריו, העובדה שסעיף 353א לחוק החברות אינו קובע כל הֶסדר למקרה של הפרת הוראה שניתנה מכוחו אין משמעה שמדובר בהסדר שלילי; וכי מדובר בחסר שיש מקום להשלימו בשים לב לתכליתו של ההסדר שאותו יש להשלים והשגת הרמוניה חקיקתית. שני אלה, הוסיף וקבע השופט, תומכים במסקנה כי ראוי להשלים את החסר בקביעה כי בית-המשפט רשאי להורוֹת על מחיקת התביעה בגין אי-מילוי הוראת בית-המשפט על הפקדת ערובה.
השופט גרוסקופף הוסיף וציין, כי הדברים יפים גם באשר לאי-הפקדת ערובה במסגרת ערעור מס, ועל-כן משנקבע סכום הערובה (וכאמור, במצב דברים זה מן הראוי לנהוג במתינות) אין הוא רואה הצדקה להקל באכיפתה ולנהוֹג בצורה שונה מהנהוג ביחס למקרים אחרים בהם נעשה שימוש בסמכות לקבוע ערובה לחיוב בהוצאות מכוח סעיף 353א לחוק החברות, לא כל שכּן לאור העובדה שלרוב על-פי דיני המס, מרגע שהוגש ערעור, אין הנישום חייב בתשלום המס השנוי במחלוקת עד שתתקבל הכרעה שיפוטית חלוטה.
לאור כל האמור, הציע השופט גרוסקופף לחבריו למותב לקבוֹע, כי ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולקבוֹע, כי הפרה של הוראה להפקיד ערובה להוצאות מכוח סעיף 353א לחוק החברות, לרבות הוראה כאמור שניתנה במסגרת ערעור מס, מַקנה לבית-המשפט את הסמכות להורוֹת על מחיקת ההליך, ככל שיגיע למסקנה כי זוהי התוצאה הראויה בנסיבות העניין.
ביחס למקרה הנוכחי, הציע השופט גרוסקופף, כי בשים לב למכלול הנסיבות יתאפשר למשיבה להפקיד את הערובה שקבע בית-המשפט קמא בקופתו בתוך 30 יום ממועד מתן פסק-הדין; וכי ככל שלא תעשה כן, יימחק ערעור המס. ככל שתופקד הערובה, יחודש הדיון בערעור המס.
עוד הציע השופט גרוסקופף לחיֵיב את המשיב בהוצאות המדינה בסכום נמוך יחסית של 10,000 ש"ח.
כאמור, השופטים נ' הנדל וע' ברון הסכימו עם קביעותיו של השופט גרוסקופף, הגם שלשיטתם אין צורך בהשלמת חסר חקיקתי אלא מדובר בפרשנותו של הסעיף המעוגנת בלשונו ובתכליתו.
סילוק ערעור על הסף מחמת התיישנות
ביום 16.7.2020 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין פלוני.
עניינו של פסק-הדין בבקשה שהגיש המשיב (פקיד-שומה גוש דן) לסַלק על הסף את הערעור שהגיש המערער (פלוני, חסוי) על שומות שהוצאו לו בגין שנות-המס 2000–2002. זאת, מחמת התיישנות.
בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה (קישור לפסק-הדין).
נזכיר, כי סוגיה דומה נדוֹנה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגן הנשיא ד"ר א' סטולר) בעניין אלעברה (ת"א 36457-05-19).
התייחסנו לפסק-הדין במסגרת מבזק מס' 1825 מיום 19.12.2019 (קישור למבזק).
שומה לשותפים בתחום השיפוצים
ביום 15.7.2020 פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין נאג'ם ורג'בי.
עניינו של פסק-הדין בערעור על שומות לפי מיטב השפיטה שהוציא המשיב (פקיד-שומה ירושלים) למערערים – שותפים בשותפוּת לעבודות בנייה – לגבי שנות-המס 2007 ו-2009–2011; וכן על החלטת המשיב בדבר פסילת ספרים לשנים 2007 ו-2009.
לכל אחד מהמערערים הוּצאה שומה קודמת לשנת-המס 2007 וביחס לשומות אלו הוגשו על-ידיהם ערעורים לבית-המשפט המחוזי וניתן לגביהם פסק-דין לפיו השומות בוטלו והדיון הוחזר למשיב להוצאת שומות מתוקנות.
עוד יצוין, כי כנגד המערערים התנהלה חקירה לגבי השנים 2005–2009 בגין ניכוי חשבוניות פיקטיביות וזו הובילה להגשת כתב אישום שהסתיים בעסקת טיעון.
בית-המשפט, מפי השופט א' דורות, קיבל את הערעור בחלקו (קישור לפסק-הדין).