זיכוי ממס לעבודה במשמרות | פסה"ד בעניין עו"ד שגב | הוכחת נאמנות לעניין מס שבח | שומת ניכויים וקנס בגין אי-ניכוי | היפוך נטל הראיה וההוכחה | שינוי סיווג ושיהוי לעניין ביטוח לאומי | הפקדת ערובה בערעור מע"מ

זיכוי ממס לעבודה במשמרות

כידוע, תקנות מס הכנסה (שיעור המס על הכנסה בעד עבודה במשמרות), התשמ"ז-1986 ("תקנות עבודה במשמרות" או "התקנות") מקנות, בתנאים מסוימים, זיכוי ממס בְּשל הכנסה מעבודה במשמרת שנייה או שלישית (כהגדרתן בתקנות).

תוקפן של תקנות עבודה במשמרות מוארך מעת לעת, כאשר ההארכה האחרונה נעשתה עד ליום 31.12.2018 מכוח תקנות מס הכנסה (שיעור המס על הכנסה בעד עבודה במשמרות) (תיקון), התשע"ז-2017 (קישור לתקנות).

בהמשך לכך נבקש לעדכנכם, כי פורסמו ברשומות תקנות מס הכנסה (שיעור המס על הכנסה בעד עבודה במשמרות) (תיקון), התשע"ט-2019 (קישור לתקנות), המאריכות את תחולתן של התקנות עד לתום שנת 2020.

בהיעדר הוראת תחילה, תחילתן של התקנות החדשות ממועד פרסומן (20.2.2019), כך שלכאורה תקנות עבודה במשמרות לא חלו מיום 1.1.2019 ועד למועד האמור.
"לכאורה" אמרנו ולא בכדִי, שכּן כפי שהסברנו במבזק מס' 1767 מיום 3.1.2019, לאור התפזרות הכנסת העשרים,* הוראות החקיקה שעתידות היו לפקוע בתקופה המנויה בסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת** – ובכללן, כאמור, תקנות עבודה במשמרות – ממשיכות לחול עד 22.7.2019.

* ביום 27.12.2018 פורסם ברשומות חוק התפזרות הכנסת העשרים, התשע"ט-2018, בגדרו נקבע, כי הכּנסת העשרים תתפזר לפני גמר תקופת כהונתה וכי הבחירות לכּנסת העשרים ואחת תתקיימנה ביום 9.4.2019.

** סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת קובע, כי "כל חיקוק שתקפו היה פוקע תוך שני החדשים האחרונים לתקופת כהונתה של הכנסת היוצאת, או תוך ארבעה חדשים לאחר שהכנסת החליטה להתפזר, או תוך שלושת החדשים הראשונים לתקופת כהונתה של הכנסת הנכנסת – יעמוד בתקפו עד תום שלושת החדשים האמורים" [ההדגשה אינה במקור – א' ש']. לדיון בהוראות סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת, ראו את פסק-הדין של השופט ד"ר ש' בורנשטין בת"צ 54977-01-15 פומרנץ נ' רשות המיסים (14.4.2017) (קישור לפסק-הדין).

נזכיר, כי קיימות הוראות חקיקה נוספות שעתידות היו לפקוע בתקופה המנויה בסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת – וכנגזר מכך תַמשכנה לחול עד 22.7.2019 – ובכללן הוראת-השעה שנקבעה בסעיף 10 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב לשנות התקציב 2015 ו-2016), התשע"ו-2015 (קישור לחוק) לגבי מכירת קרקעות בידי יחיד (לרבות חברה משפחתית ושותפוּת)* והוראות המַעבר שנקבעו בסעיף 96(ב)(1), (3) ו-(4) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2017 ו-2018), התשע"ז-2016 (קישור לחוק ההתייעלות) ואשר עניינן בהעברת דירה מבעלוּת החברה לבעלוּת בעל המניות עד ליום 31.12.2018.**

* לפי הוראה זו, מכירת קרקעות שנרכשו לפני יום 7.11.2011 (דהיינו, שחלק מהשבח הריאלי בגינהּ חייב במס בשיעור שולי, לפי חישוב ליניארי) ושלגביהן מתקיימת אחת משתי החלופות המנויות בהוראה (קרקע לבניית 8 דירות לפחות / קרקע לבניית 1,000 דירות או יותר) תחויב במס שבח בשיעור מופחת.

** כפי שכבר ציינו, אנו ערים לכך שנוסח הוראות המַעבר מאפשר פרשנות שונה לפיה הוראות אלו אינן כפופות לסעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת.

---

פסק-הדין הדין בעניין עו"ד ד"ר י' שגב

במבזק מיום 12.9.2016 דיווחנו אודות פרסום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין י.מ.ש. השקעות בע"מ.

עניינו של פסק-הדין בשומת מע"מ שהוּצאה למערערת, י.מ.ש השקעות בע"מ, חברה בבעלות עו"ד ד"ר י' שגב, בגין מתן שירותים משפטיים לגב' לאה אייזנברג ("לאה"), במהלך מאבק על ירושת בעלהּ המנוח, שאול אייזנברג ז"ל.
החשבונית נשוא המחלוקת הוּצאה על-שם לאה, בְּשל תקבול בסך של כ-15.5 מיליון ש"ח, בגין שכ"ט עבוּר מתן שירותים משפטיים בנוגע לעיזבון המנוח אייזנברג.
שיעור המע"מ בחשבונית היה אפס, כיוון שלטענת המערערת לאה היא תושבת-חוץ וחלות בעניינה הוראות סעיף 30(א)(5) לחוק מע"מ הקובעות שיעור מס אפס לשירות לתושב-חוץ.
מנהל מע"מ, לעומת זאת, טען, כי השירותים בהקשר לסכסוך הירושה במשפחת אייזנברג לא ניתנו לאה, אלא לבתהּ, גב' ליז הרדי ("ליז"), שהייתה תושבת ישראל, ולכן העִסקה חייבת במע"מ בשיעור רגיל.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בפסק-דין מפורט האוחז 167 עמודים, נדרשה השופטת ד"ר אגמון-גונן בהרחבה לתיאור סכסוך הירושה במשפחת אייזנברג וההליכים השונים שננקטו בעניין זה, לרבות הליכי בוררות. עוד נדרשה השופטת להליך הפלילי שהתקיים בנושא כנגד עו"ד ד"ר שגב.
לגופו של עניין, קבעה השופטת ד"ר אגמון-גונן, תוך שהיא מעבירה ביקורת נוקבת על התנהלותו של עו"ד ד"ר שגב, כי בדין קבע מנהל מע"מ שהטיפול המשפטי של המערערת בנוגע לסכסוך הירושה ניתן לליז שהייתה תושבת ישראל.

על פסק-הדין הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופט א' שטיין (בהסכמת השופטים ע' ברון ונ' סולברג), דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
השופט שטיין קבע, כי בחינת עוּבדות המקרה, הממצאים שנקבעו בפסק-הדין הפלילי והמסמכים הרלבנטיים מביאה למסקנה כי השירות שהוענק על-ידי עו"ד שגב ומשרדו היה בחלקו שירות משותף אשר ניתן לליז וללאה, ומשכך התמורה אשר שולמה בעד שירות זה טעונה מע"מ בשיעור מלא.
השופט שטיין דחה את טענת שגב, כי הוא ומשרדו העניקו ללאה שירותים משפטיים בהיותם שלוח נסתר (כמשמעו בסיפא לסעיף 17(א) לחוק מע"מ) כך שלאה הייתה בגֶדר קונה השירות ואילו ליז פעלה כעוסק-שולח כאשר מינתה אותו ואת משרדו לשַמש כשלוחם של לאה וליַיצגה תמורת שכ"ט. השופט דחה טענה זו הן מהטעם שעו"ד שגב ומשרדו מעולם לא יִיצגו את לאה ויחסי שולח-שלוח לא נתקיימו ביניהם בשום נקודת זמן והן מהטעם שעו"ד שגב לא הציג שום חשבונית אשר מתעדת את פועלה של ליז כעוסק שיְמַנה את משרדו לספק שירות משפטי ללאה.
השופט שטיין דחה גם את טענתו הנוספת של שגב אשר באה לשוות לו ולמשרדו מעמד של שלוח-משנה של לאה, כמשמעו בסעיף 16 לחוק השליחות.

לבסוף, התייחס השופט שטיין לטרונייתה של המערערת על כך שבית-המשפט המחוזי עשה שימוש מיוזמתו במוצגים ובפרוטוקולים ששימשו בהליך הפלילי אשר התנהל במקביל. השופט קבע, כי אכן נפל פגם דיוני בכך שהדבר נעשה ללא אקט פורמלי של הגשת ראיה ומבלי שתינתן לצדדים הזדמנות מפורשת ומוגדרת להביע את התנגדותם, אך הפגם האמור לא גרם למערערת שום עיוות דין, וממילא אין בו כי לעזור למערערת.

---

הוכחת נאמנות לעניין מס שבח

במבזק מיום 23.8.2017 דיווחנו אודות פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין מרק מיכאל כהן ואח'.

על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, מפי השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז וע' ברון, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בית-המשפט קבע, כי לא מצא עילה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, על ממצאי העובדה שנקבעו בו, ויש לאמצו על קרבו ועל כרעיו מכוח סמכות בית-המשפט לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
למעלה מן הצורך ציין בית-המשפט, כי התזה שהציגו המערערים, בהיבט המשפטי, גובלת באבסורד, שכּן לשיטתם, די בכך שהחייב יטען כי נכס שבבעלותו מוחזק בנאמנות עבור צד שלישי (במקרה זה קרוב משפחה מדרגה ראשונה), ודי בכך שהצד השלישי יסכים לכך בהתלהבות, כדי להוכיח קיומה של נאמנות. זאת ועוד, המערערים לא הוכיחו כי הייתה ביניהם הסכמה ליצירת נאמנות בזמן אמת, להבדיל מאשר בדיעבד, כאשר התגלעה המחלוקת מול רשויות המס. 
עוד צוין, כי הנטל להוכיח נאמנות מוטל על הטוען, והנטל על הטוען לנאמנות בעל-פה גדול עוד יותר; וכי המערערים לא עמדו כלל בנטל זה.
בנוסף, צוין, כי הגם שהילדים מחזיקים בדירות ומתגוררים בהן והארנונה רשומה על שמם בעירייה (למעשה כמו כל שוכר דירה), אין בה כדי להוכיח נאמנות ואין בה כדי לקבוע כי הדירות הן בבעלותם, בניגוד לרישום; כי גם הטענה להשקעות ושיפוצים של הילדים לא הוּכחה במידה הנדרשת (אדרבא, הקָבלות שהוצגו היו על-שם משרדי עורכי-הדין של הבן); וכי אף אם יונח לטובת הילדים כי ההורים התכוונו להעניק את הדירות במתנה לילדיהם, הרי שכוונה שבלב אינה מספיקה כדי ליצור נאמנות, מה גם, וכפי שציין בית-משפט קמא בפסק-דינו, יש שורה של אינדיקציות המעידות על היעדר נאמנות בין הצדדים.

---

פסק-הדין בעניין תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ

ביום 14.2.2019 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחזי בתל-אביב בעניין אל"ה – תאגיד איסוף מכלי משקה בע"מ.

איסוף מכלי המשקה על-ידי המערערת נעשה על-ידי מספר גורמים: בתי עסק, אספנים, מוסדות חינוך ועוד.
המערערת יודעת לזַהות את גורמי האיסוף ובפרט את האספנים והיא משלמת לאספנים את סכום דמי הפיקדון בעבור כל מכל שהם מחזירים לה ובנוסף היא משלמת לאספנים אשר מחזירים לה למעלה מ-60,000 מכלים בחודש "דמי עידוד" בהתאם למספר המכלים אותם הם מחזירים.
בשנות-המס שבמחלוקת, החזירו האספנים למערערת 50% מכּלל המכלים שהוחזרו לה.
באותן שנים, ניכתה המערערת מס במקור מדמי העידוד ששילמה לאספנים, אך לא ניכתה מס במקור מדמי הפיקדון ששילמה להם. לאור זאת, המשיב (פקיד-שומה תל-אביב 5) הוציא לה שומת ניכויים ובכלל זאת חִייב אותה בקנס בשיעור 15% בהתאם להוראות סעיף 191א לפקודה.

בית-המשפט, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).

השופט אלטוביה בָּחן את אופי פעילותם של האספנים המוֹסרים למערערת מכלים וקבע, כי לפי המבחנים המשַמשים להבחנה בין הכנסה פירותית לבין הכנסה הונית יש לראותם (לרבות אלה מהם שאינם אוספים מעל 60,000 מכלי משקה בחודש וזכאים ל"דמי עידוד") כמי שאוספים את המכלים "למטרת עסק", וככאלה הוחרגו מהגדרת "צרכן" שבחוק הפיקדון על מכלי משקה, תשנ"ט-1999 ("חוק הפיקדון").* 

* המונח "צרכן" מוגדר בחוק הפיקדון כ"אדם הקונה או האוסף מכלי משקה שלא למטרת עסק".

שעה שכך, המשיך השופט אלטוביה וקבע, אין להחיל על האספנים את הוראות חוק הפיקדון והמערערת לא הייתה חייבת להשיב לאספנים את סכום הפיקדון, וככל שעשתה כן, מדובר בעסקה שבין המערערת לבין האספנים לפיה מוֹכרים האספנים למערערת מכלים בתמורה שהוסכמה בין כל אחד מהאספנים לבינה ו/או אוספים האספנים מכלים עבוּר המערערת תמורת דמי שירות כמוסכם ביניהם.

בהתאם, ולאור הוראות סעיף 164 לפקודת מס הכנסה וצו מס הכנסה (קביעת תשלומים בעד שירותים או נכסים כהכנסה), תשל"ז-1977, המערערת אכן הייתה חייבת לנַכּוֹת מס במקור מהתשלומים ששילמה לאספנים בעד שירותי איסוף מכלים ו/או בעד המכלים שרכשה מהם, וזאת בנוסף על הניכוי במקור שגבתה מהאספנים בעד תשלום "דמי העידוד".

השופטת אלטוביה המשיך ונדרש לטענת המערערת לפיה ככל שערעורה יידחה, אזי לאור נסיבות המקרה אין להטיל עליה קנס בגין אי-ניכוי. לטענתה, היא נסמכה על-חוות-דעת שניתנו על-ידי יועציה וכן קיימה מגעים עם רשויות המס בעניין הנדוֹן והרשויות אישרו לה באופן זמני שלא לנַכּוֹת מס במקור מאספנים.
השופט קיבל את טענתה האמורה של המערערת וקבע שאין לחַייבה בקנס בגין אי-ניכוי.

---

ההחלטה בעניין ברודקום ברודבנד אקסס בע"מ

המערערת, ברודקום ברודבנד אקסס בע"מ, הינה חברה תושבת ישראל שמלוא מניותיה הוחזקו בידי חברה תושבת ארה"ב (Broadlight Inc) ("חברת האם").
ביום 21.3.2012 רכשה Broadcom Corporation ("ברודקום"), חברה תושבת ארה"ב, את מלוא מניותיה של חברת האם בתמורה לכ-200 מיליון דולר ("עסקת רכישת המניות").
ואילו ביום 1.6.2012 נחתם הסכם במסגרתו מכרה המערערת את כל זכויותיה בקניין הרוחני ל-Broadcom International Limited, חברה תושבת איי קיימן מקבוצת ברודקום, בתמורה ל-59.5 מיליון דולר ("הסכם מכירת הקניין הרוחני").
באותו יום (1.6.2012), נחתמו שני הסכמים בין המערערת לבין חברות מקבוצת ברודקום: האחד, הסכם למתן שירותי מחקר ופיתוח לברודקום במסגרתו נקבע כי המערערת תספק שירותי מחקר ופיתוח בתמורה לכיסוי עלויותיה ובתוספת מִרווח רווח של 8% (Cost+8%); השני, הסכם למתן שירותי שיווק ותמיכה טכנית שנחתם מול חברה תושבת סינגפור מקבוצת ברודקום במסגרתו נקבע כי המערערת תספק לאותה חברה שירותי שיווק בתמורה לכיסוי עלויותיה ובתוספת מִרווח רווח של 10% (Cost +10%).
לעמדת המשיב, העִסקה שנערכה בין המערערת לבין חברת ברודקום הקיימנית במסגרת ההסכם למכירת הקניין הרוחני רחבה בהיקפה מבּחינה מהותית מכפי שהוצגה. לטענתו, לא רק הקניין הרוחני של המערערת נמכר באותה עסקה אלא מלוא הפונקציות והנכסים המוחשיים והבלתי מוחשיים שהיו בידיה ערב המכירה והסיכונים בהם נשאה – Functions Assets and Risks (FAR) ויש לראותם כאילו גם הם נמכרו במסגרת העִסקה.

במסגרת הליך הערעור, הגישה המערערת בקשה להשתת נטל ההוכחה ונטל הבאת הראיות. לחלופין, ביקשה המערערת להורוֹת למשיב (פקיד-שומה גוש דן) לפתוח בהבאת מסכת הראיות והעדים מטעמו תוך הותרת הקביעה בדבר הצד הנוטל בנטל השכנוע להכרעה בתום ההליך, במסגרת הכרעת הדין.
לטענת המשיב, לא נעשה במקרה זה שימוש בהוראות סעיף 86 לפקודת מס הכנסה ובוצע סיווג מחדש של העִסקה, אלא בוצע רק סיווג באופן שונה של העִסקה בהתאם למהותה הכלכלית.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, דחה את הבקשה (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ניתחה את ההבחנה בין טענת מלאכותיות ("סיווג מחדש") לבין טענת "סיווג שונה" וקבעה, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה המשיב לא סיוֵוג את העִסקה באופן שונה. לדבריה, כאשר המשיב סבור שהיקף העִסקה, כפי שדוּוח על-ידי המערערת, אינו משַקף את היקף העִסקה שהתרחשה בפועל (דהיינו, כאשר המשיב בדעה כי מה שנמכר בפועל הוא לא רק הקניין הרוחני אלא גם נכסים, פונקציות וסיכונים, שמכירתם לא דוּוחה), התערבות המשיב בתוכן ובהיקף העִסקה של המערערת היא בתוך עולם המעשה ולכן השימוש שעשה הוא של סיווג שונה של העִסקה באופן שאינו משית את נטל ההוכחה על כתפיו.​
השופטת סרוסי הוסיפה והתייחסה לטענת המערערת כי שומת המשיב נקבעה לפי סעיף 85א לפקודת מס הכנסה ומשכך והיות המערערת מסרה למשיב את המסמכים והנתונים המצוייה בידיה הנוגעים לעסקה ואת דרך קביעת מחיר העִסקה, הרי שעל-פי סעיף 85א(ג)(2) לפקודה "... תחול על פקיד השומה חובת הראיה אם קבע קביעות השונות מההסכמות בין הצדדים". השופטת דחתה טענה זו, בקובעה, כי במקרה דנא המשיב אינו חולק על חקר השוק שהִמציאה המערערת אלא אינו מקבל את היקף העִסקה שהוצג על-ידי המערערת וקובע כי יש לראות בעסקה כעסקה למכירת ה-FAR.
השופטת סרוסי דחתה אפוא, את הבקשה, וקבעה כי המערערת תפתח בהבאת מסכת הראיות והעדים מטעמה ורק לאחר מכן יביא המשיב את ראיותיו ועדיו; וכי המערערת היא גם זו שתישא בנטל השכנוע בהליך.

---

פסק-הדין בעניין שלמה שמואל

בעקבות תביעה שהגיש התובע במהלך שנת 2011 להכיר בו כנפגע עבודה הועבר תיקו לבחינת רצף ביטוחי למחלקת הגבייה. כתוצאה מכך, נשלחה לתובע בחודש ינואר 2012 הודעה בדבר חיובו בדמי ביטוח כלא עובד, וזאת ביחס לתקופה שבין 1999 לבין 2003 שבה לא דוּוח על התובע כשכיר ולא שולמו עבורו דמי ביטוח כעובד עצמאי או כמי שאינו עובד.
בחודש מאי 2012 הגיע התובע להסדר תשלומים לסילוק חוב דמי הביטוח ביחס לתקופה שתחילתה בחודש ינואר 1999. ברם, התובע לא עמד בהסדר התשלומים עליו חתם ובְשל כך בוטל ההסדר בחודש ינואר 2003 והמוסד לביטוח לאומי הֵחל בנקיטת הליכי גבייה.
התובע הגיש תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע ובפסק-דין שניתן בחודש מרץ 2014 התקבלה טענתו לפי הנתבע (המוסד לביטוח לאומי) מנוּע מלפעול לגביית חובות דמי ביטוח בגין השנים 1999–2003 "שנוצרו" בחודש אפריל 2012 בעקבות בדיקת מעמדו של התובע על רק התביעה שהגיש, כאמור, להכרה כנפגע עבודה. זאת, לאור התיישנות החובות כאמור.
בפסק-הדין בערעור שהגיש המל"ל (עב"ל 44185-03-14), קיבל בית-הדין הארצי לעבודה את עמדת המל"ל וקבע, כי דיני ההתיישנות אינם חלים על גביית חוב דמי ביטוח ולפיכך עניינו של התובע הוחזר לבחינת השְאֵלה האם בנסיבות המקרה עומדת לתובע טענת שיהוי מינהלי מכוחה מנוּע הנתבע מלגְבות את החובות המתייחסים לשנים 1999–2003.

נזכיר, כי תיקון 159 לחוק הביטוח הלאומי,* אשר לענייננו הגביל את המוסד לביטוח לאומי בהוצאת דרישות תשלום לחייבים לתקופה של שבע שנים ממועד תשלום דמי הביטוח, פורסם בחודש אוגוסט 2014,** ועל-כן לא חל לגבי התובע.

* חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 159), התשע"ד-2014 (להלן: "תיקון 159") (קישור לתיקון).

** למַעבר למבזק בנושא תיקון 159, לחצו כאן.

בית-הדין האזורי, מפי השופט מ' טוינה, דחה את התביעה וקבע, כי נסיבות המקרה ובכלל זאת העובדה שדרישת הנתבע לתשלום דמי ביטוח הוגשה תוך פרק זמן סביר כמו גם נכונותו של הנתבע לחתום על הֶסדר התשלומים (המהווה משום הודעה בקיום החוב), מְחייבות את דחיית טענת התובע לקיומו של שיהוי מינהלי המונע מהנתבע לתבוע את דמי הביטוח לשנים 1999–2003 (קישור לפסק-הדין).

---

פסק-הדין בעניין חגית פילוט

עניינו של פסק-הדין בבקשתה של התובעת, רו"ח חגית פילוט, לשנות את סיוּוגה ממבוטח שהוא "עובד עצמאי" למבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, רטרואקטיבית מיום 1.1.2013 ולמרות שבקשה זו הוגשה רק בחודש אפריל 2015.
המוסד לביטוח לאומי סירב לבקשה ושינה את סיוֹּוגה של התובעת רק מחודש ינואר 2015, וזאת לאור סעיף 5 לחוק הביטוח לאומי הקובע, כי "עובד עצמאי שהיה למבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי ייחשב כעובד עצמאי עד ליום שבו הודיע הוא למוסד...". מכאן התביעה.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מפי השופט א' שגב, דחה את התביעה (קישור לפסק-הדין).

---

הפקדת ערובה בערעור מע"מ

פורסמה החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעניין יסור נקיון, שמירה ובנייה בע"מ.

המערערת הגיש ערעור על החלטת המשיב (מנהל מע"מ גוש דן) בהשגה על שומת תשומות שהוּצאה למערערת ביחס לשנים 2012–2014 בגין ניכוי מס תשומות שלא כדין (סכום קרן המס הינו כ-2 מיליון ש"ח).
עניינה של ההחלטה בבקשת המשיב להורוֹת למערערת להפקיד בקופת בית-המשפט ערובה להבטחת הוצאות המשפט של המשיב אם יִזכה בדין, וזאת בגובה 5% מסכום הערעור. זאת, בהתבסס הן על סעיף 353 לחוק החברות והן על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי.
עוד התבקש בית-המשפט לקבוע, כי אם לא תפקיד המערערת ערובה כאמור, תוך המועד שייקצב לה לעשות כן, יידחה הערעור מטעמה על הסף.

בית-המשפט, מפי השופטת י' סרוסי, קיבל את הבקשה ברובה (קישור להחלטה).
השופטת סרוסי ניתחה את הוראות החוק הרלבנטיות וקבעה, כי נסיבות העניין אינן מַצדיקות לפטוֹר את המערערת מהפקדת ערובה, וזאת בעיקר נוכח החשש כי המשיב עלול לעמוד מול שוקת שבורה כאשר יבקש לגְבות את ההוצאות בהן נשא בהליך, אם וכאשר הערעור נגדו יידחה.
עם זאת, בכל הנוגע לגובה הערובה, לא מצאה השופטת לנכון להיעתר לבקשת המשיב להעמיד את גובה הערובה על 5% מסכום הערעור, אלא העמידה אותה על סך של 20,000 ש"ח. זאת, תוך שהיא מציינת, כי מקובלת עליה הגישה לפיה יש לנהוֹג במתינות בקביעת גובה הערובה ולאזן באמצעותה את מכלוֹל האינטרסים העומדים על הפרק ובראשם אינטרס העל כי לא יהיה בגובה הערובה כדי למְנוע מהמערערת את יומה בבית-המשפט ואת האפשרות להעמיד את השומה שהוּצאה לה לביקורת שיפוטית.
באשר לסנקציה בגין אי-הפקדת הערובה קבעה השופטת סרוסי, בניגוד לעמדתו של השופט ד"ר א' סטולר בעניין מרעב חסן (ע"מ (מרכז-לוד) 47507-08-17),* כי החלת הסנקציה לפי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי על הפקדת ערובה לפי סעיף 353א לחוק החברות לא רק שאינה מפרה את האיזון שנקבע בתקנה 519 אלא מתחייבת אף מקל וחומר.

* למַעבר למבזק בעניין זה, לחצו כאן. 

לאור כל האמור, קיבלה השופטת סרוסי את הבקשה להפקדת ערובה להבטחת ההוצאות המשפטיות של המשיב וקבעה, כי המערערת תפקיד בקופת בית-המשפט במזומן, או בעקבות בנקאית צמודה ללא הגבלת זמן, סך של 20,000 ש"ח, וזאת עד ליום 18.3.2019; וכי אם הסך האמור לא יופקד כאמור הערעור יידחה ללא צורך בהחלטה נוספת.