בית-המשפט המחוזי: ייחוס הכנסות שנוספו לחברה לבעלי מניותיה; האם שיעור המס של 10% בְּשל הכנסה מהשכרת דירות למגורים מותנה בתשלום המס במועד?

פורסם פסק-הדין בעניין חיים מלר ואח' (קישור לפסה"ד).

עניינו של פסק-הדין בשלושה ערעורים שהוגשו על-ידי חברת מ.א.כ.ל איכות מזון בע"מ ("החברה") ועל-ידי מר חיים מאיר מלר ("המערער") המחזיק במחצית ממניותיה.
ערעורה של החברה מכוּון כנגד צו שהוציא לה המשיב, פקיד-שומה ירושלים 1, בגדרו הוגדלו הכנסותיה, וזאת לאחַר שספריה נפסלו על-ידי המשיב בעקבות ליקויים מהותיים.
ואילו ערעור המערער מכוּון כנגד צו שהוציא לו המשיב, בגדרו הוגדלה הכנסתו ממשכורת לשנת-המס 2007 בסך של כ-3 מיליון ש"ח, המהווים 50% מהפרשי ההכנסות בהם הגדיל המשיב את הכנסות המערערת לצורכי מס, בסוברו כי כספים אלה נמשכו על-ידי בעלי מניותיה – המערער ואחיו מר עקיבא מלר ("עקיבא").
הערעור הנוסף של המערער מכוּון כנגד צווים שהוציא לו המשיב בְּשל גידול הון בלתי-מוסבר וכן כנגד שיעור המס בו חויב על הכנסותיו מהשכרת דירות למגורים בשנות-המס 2005 ו-2006, כשמשיב מיסה את המערער בשיעור מס רגיל מהטעם שלא העביר במועד הקבוע בדין את המקדמות בגין הכנסות אלו.

בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, דחה את הערעור של החברה וקבע, כי בדין הטיל עליה המשיב קנס גירעון מכוח סעיף 191(ב) לפקודה (בחרנו שלא לנתח את פסק-הדין בהקשר זה והנכם מופנים לפסקות 20-2 לפסק-הדין).
השופט מינץ קיבל את ערעור המערער ביחס לגידול הבלתי-מוסבר בהון.
לדבריו, עלה בידי המערער להרים את הנטל להוכיח את המקורות לגידול ההון ואף עלה בידיו לשכנע, כי היקף הוצאות המחייה שלו ושל בני משפחתו נמוך בהרבה מזה שייחס לו המשיב.
השופט מינץ קיבל את ערעור המערער גם ביחס לחיובו במס בגין 50% מהפרשי ההכנסות שיוחסו לחברה.
לדבריו, המשיב אמנם לא הצביע על ראיות ישירות לפיהן ניתן לייחֵס הכנסה נוספת שלא נרשמה בספרי המערערת, למערער באופן אישי. ואולם, בהתאם להלכה הפסוקה, למשיב סמכות לזקוף הכנסות של חברה לנישום שמשַמש כמנהל יחיד בחברה, שולט בכספיה ומחזיק בכל מניותיה או במרביתן, כשהוכח שכספי ההכנסות נמשכו מחשבון החברה מתוך הנחה שהוא זה שמשך בפועל את הסכומים האמורים, אך זאת רק כאשר בפני פקיד-השומה קיימת ראשית ראייה להעברת הכספים לנישום. במקרה שכזה, עובר הנטל אל הנישום להוכיח כי אותם כספים לא נותרו בידיו.
במקרה דנא, קובע השופט מינץ, הראייה הישירה היחידה עליה הצביע המשיב בכל הנוגע להעברת כספי המערערת אל המערער היא גידול ההון הבלתי-מוסבר. ואולם, לאור קבלת הערעור בעניין זה, לא נותרה בידי המשיב ולוּ ראשית ראייה על העברת הכספים - שנתקבלו בידי המערערת ולא דוּוחה על-ידיה – לידי המערער.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי בכל המקרים בהם נקבע כי פקיד-השומה רשאי לזקוף הכנסות של חברה לנישום שמשַמש כמנהל יחיד שלה, צוין, כי ייחוס ההכנסות למנהל הוא בְּשל היותו הבעלים של רוב מניות החברה, כאשר במקרה זה המערער מחזיק אך במחצית המניות וקיים אפוא, קושי נוסף של היעדר ראשית ראייה בייחוס ההכנסות של החברה למערער ולוּ ביחס למניותיו בחברה.

השופט מינץ דחה את ערעור המערער ביחס לזכאותו לשלם מס שיעור 10% בְּשל הכנסותיו מהשכרת דירות למגורים בשנות-המס 2005 ו-2006.
לדבריו, סעיף 122 לפקודת מס הכנסה, כנוסחו עד לתיקון 159, שכרך את הזכות לשלם מס בשיעור 10% בכך שהמס שולם תוך 30 יום מקבלת דמי השכירות, הוציא מכללו רק את הנישומים המגישים דו"ח בסוף השנה ומשלמים מקדמות במהלך השנה בהתאם להוראות סעיף 175 לפקודה, כך שרק נישום כזה יכול היה לחכות עד מוד הגשת הדו"ח השנתי ולהחליט אז האם הוא בוחר באופציה הקבועה בסעיף אם לאו; כאשר מי שאינו משלם מקדמות במהלך השנה ואינו משלם את המס בשיעור 10% מדמי השכירות בתוך 30 יום מיום קבלתם, אינו זכאי לשיעור המס הקבוע בסעיף.
השופט מינץ הוסיף וציין, כי אכן במסגרת תיקון 159 נקבע, כי יש לשלם את המס מדמי השכירות לא בתוך 30 יום ממועד קבלת דמי השכירות אלא בתוך 30 יום מתום שנת-המס שבהּ התקבלו דמי השכירות; וכי בד בבד בוטלה הזיקה בין תשלום המס במועד הקבוע לבין הזכות לתשלום מס על דמי שכירות בשיעור הקבוע בסעיף. ואולם, הכנסותיו של המערער מדמי שכירות במסגרת השומות נשוא הערעור מתייחסות לשנות-המס 2005- ו-2006 שקָדמו לתיקון, ובהתאם להוראות הסעיף באותה עת, מי שלא שילם את המס בתוך 30 יום מקַבלת דמי השכירות אינו זכאי לשיעור מס של 10%. אומנם, התיקון קבע הוראות-מַעבר לפיהן התיקון הוחל גם לגבי הכנסות שכירות שהופקו בשנת-המס 2006, אך זאת בתנאי שהנישום ישלם את המס החָל על אותה הכנסה עד ליום 13.11.2007 (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית). ברם, המערער לא עשה כן, ופשיטא שאין מקום לטענה, כי בית-המשפט מוסמך להאריך את המועד האמור מה גם שבניגוד לטענת המערער הוא לא גילה כל טעם להארכת המועד.