מירוצי אופנועים אינם פוקר | השמטת פרטים אישיים מפס"ד במיסים |פתיחת שומה בעקבות הרשעה פלילית | קנס בגין מס רכישה | ביטוח לאומי

פסק-הדין בעניין יהל ואח'

בהליך מס שהתנהל לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בדלתיים סגורות מסרו המבקשים-הנישומים פרטים אודות חייהם ופעילותם העסקית. המדובר, לפי הטענה, בעשרות רבות של פרטי מידע בדבר השקעותיהם הפיננסיות, נכסיהם, הכנסותיהם ואופי פעילותם.
טרם סיום ההליך, פנו המבקשים לבית-המשפט בבקשה כי יושמטו מפסק-הדין שמותיהם ופרטים המזהים אותם.
המבקשים ביססו את בקשתם על שתי טענות חלופיות: האחת, כי פרסום הפרטים אינו עולה בקנה אחד עם כך שההליך התקיים בדלתיים סגורות; והשנייה, כי פרסום הפרטים עלול להוביל לפגיעה חריפה בפרטיותם ובביטחונם.
בקשה זו נדחתה ברובה בהחלטת השופט ה' קירש מיום 17.12.2015, ומכאן בקשת רשות הערעור דנא.

המערערים הם בני-זוג אשר הורשעו בעבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח שנתי, הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה, הכול לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
ערעור שהגישו בני-הזוג על הרשעתם התקבל בעניינה של המערערת, והיא זוכתה; ונדחה – ברובו המכריע – בכל הנוגע לעבירות שבהן הורשע המערער.
בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על פסק-הדין בערעור נדחתה וכך גם בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.
בעקבות ההרשעה הורה המשיב, מנהל רשות המסים, על חקירת ספרי המערערים לשנות המס 1993–1998 מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה. בעקבות החקירה נפסלו ספרי המערערים, ובנוסף, בְּשל הפרשי הון שהתגלו בהצהרות ההון שהגישו המערערים לשנות-מס אלו, ייחֵס המשיב למערערים הכנסות בסך של כמיליון ₪. על כך נסב הערעור שהגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בע"מ 1120/05.
בנוסף, הוּצאה למערערים שומה בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודה ביחס לשנים 2001–2004, ועליה נסב ערעור נוסף שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1113/07). שני הערעורים נשמעו לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' אטדגי) במאוחד וניתן בהם פסק-דין המקבל אותם באופן חלקי.

אשר לערעור הראשון (ע"מ 1120/05) שנסב על השומה שנקבעה למערערים לשנות המס 1988–1993. שומה זו התבססה על הממצאים העובדתיים שנקבעו נגד המערער בהליך הפלילי ועל הפרשי ההון שהתגלו בהצהרות ההון שהגישו המערערים לשנות-מס אלו. המערערים טענו, כי לא היה מקום להפעיל את סמכותו של מנהל רשות המסים ביחס לשנים אלה בראש ובראשונה משום שהשומה לגביהן התיישנה. כן טענו המערערים כי לא ניתנה להם זכות טיעון בנוגע לחֵלק בשומה המייחס להם הכנסות בְּשל הפרשי הון לא מוסברים שהתגלו בהצהרותיהם. לגופם של דברים טענו המערערים כי בשומה נפלו טעויות, הן לעניין החֵלק שנקבע בהתאם לקביעות העובדתיות שנקבעו בהליך הפלילי והן לעניין ייחוס ההכנסה בשל הפרשי הון בלתי-מוסברים.

אשר לטענת ההתיישנות, זו נסמכה על הוראת סעיף 147(א)(2) לפקודה, לפיה רשאי המשיב לפעול כאמור בסעיף (לשנות שומה שנקבעה) על-בסיס הרשעה של נישום לפי סעיף 220 לפקודה – כפי שהיה בעניינו של המערער – תוך שנה מיום ההרשעה. המערערים טענו, כי בעוד הכרעת הדין המרשיעה ניתנה ביום 31.12.2003, השומה שקבע המשיב ביום 30.12.2004 התקבלה בידם אך ביום 21.3.2005, היינו לאחַר יותר משנה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה האם המועד הקובע לצורך ההתיישנות הוא מועד קביעת השומה או מועד קבלתה על-ידי הנישום. בְּשל הרלוונטיות של ההלכה שנפסקה בע"א 5954/05 פ"ש נ' סמי, שנדוֹנה באותה העת במסגרת דיון נוסף בבית-המשפט העליון (דנ"א 3993/07 פ"ש נ' איקאפוד בע"מ), החליט בית-המשפט כי ההכרעה במחלוקת תעוכב עד להכרעה בדיון הנוסף. לאחר שניתן פסק-הדין, בו נדחתה עמדת המשיב בסוגיה של המועד הקובע למניין תקופת ההתיישנות כאמור, העלה המשיב טענה נוספת – לה לא היה ער המשיב קודם לכן ואף לא בית-המשפט – לפיה השומה שנקבעה לא התיישנה, בכל מקרה, שכן בנוגע לשנות-המס הנדונות (1988–1993) חל הנוסח של סעיף 147(א)(2) שמלפני תיקון 114 משנת 1997, ולפיו תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים ולא של שנה אחת בלבד. השופט אטדגי קיבל, בהחלטה נפרדת, את עמדת המשיב לעניין זה ודחה גם את טענת המערערים לפיה המשיב מושתק מלטעון לפרשנות זו לאחר שהוחלט לעכב את ההכרעה בשאלה.

גם הטענה בדבר העדר זכות טיעון נדחתה על-ידי בית-המשפט. לעומת זאת, לגופם של דברים קיבל בית-המשפט את הערעור בחלקו. כך, התקבלו טענות אחדות בנוגע לקביעות בשומה שחרגו מקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט בהליך הפלילי נגד המערערים; וכן הסברים אחדים בנוגע להפרשי ההון, כך שההכנסה שיוחסה למערערים הועמדה בסופו של יום על סכום של כ-300,000 ₪, במקום על סכום של 1,000,000 ₪ שקבע המשיב.

אשר לערעור השני (ע"מ 1113/07) שנסב כאמור על שומה שהוצאה למערערים בשנות המס 2001–2004, הדיון הצטמצם לשנות המס 2003–2004, וזאת לאחַר שהמשיב הסכים לטענה שהעלו המערערים כי חלה התיישנות ביחס לשנות המס 2001–2002. גם ערעור זה – שנסב על טענות המערערים כלפי רכיבים שונים שהמשיב לא הכיר בניכויים כהוצאות כגון הוצאות דמי שכירות, הוצאות מימון, הוצאות לימודים והוצאות רכב – התקבל בחלקו.

כאמור, תוצאת פסק-הדין הייתה שערעורי המערערים התקבלו בחלקם. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
טענותיהם הופנו הן כנגד דחיית טענותיהם המקדמיות, בראש ובראשונה טענת ההתיישנות והטענה כי המשיב היה מושתק מלטעון לפרשנות שלה טען לבסוף באשר לתחולתו של סעיף 147(א)(2), והן כנגד קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט קמא בשני הערעורים – דחיית חלק מההסברים לגבי הפרשי ההון ודחיית הטענות בעניין ההוצאות שניכויָן לא הותר.
המשיב, מנגד, סמך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ואף טען כי בסוגיית הפרשי ההון הבלתי-מוסברים הלך בית-המשפט כברת דרך משמעותית לעבר המערערים.

בית-המשפט העליון – מפי השופטים ס' ג'ובראן, י' דנציגר ומ' מזוז – דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).

נקבע, כי ערעור המערערים, ברובו הגדול, נסב על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית-המשפט קמא. הטענות, שהועלו בפני בית-משפט קמא ושהועלו עתה בשנית, נדחו בפסק-דין מפורט, מנומק ומבוסס כדבעי, והמערערים לא השכילו לבסס עילה כלשהיא העשויה להצדיק את התערבותו של בית-המשפט העליון בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

עוד נקבע, כי גם טענת המערערים לעניין ההתיישנות נבחנה ונשקלה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ולא נפלה טעות בהכרעתו לפיה במצב המשפטי שנהג בעת הפעלת סמכותו של המשיב בגדר סעיף 147 לפקודה, לא התיישנו השומות והמשיב היה מוסמך לפעול כפי שפעל; וכי גם בטענת ההשתק השיפוטי לעניין זה אין כל ממש.

לאור האמור, נקבע, כי יש לאמץ את מכלוֹל הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאחַר שנמצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק-הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

חובת שידור טופס 126