תיקון 87 לחוק מיסוי מקרקעין | תשלום בגין נזק טוטאל לוס לרכב – האם חייב במע"מ? | מיסוי יזם נדל"ן בגין רווח ממכירת דירות מגורים בידי בתו וחמתו
26/06/2016
תיקון 87 לחוק מיסוי מקרקעין
פורסם חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 87), התשע"ו-2016 ("התיקון") (קישור לתיקון).
עניינו של התיקון במצב החוקי דהיום לפיו אזרח ישראלי המוֹכר זכות במקרקעין באזור או רוכש זכות כאמור או הינו צד לפעולה באיגוד שיש לו מקרקעין באזור (שהיה נחשב לאיגוד מקרקעין אילו האיגוד והמקרקעין היו בישראל) חייב לשלם תשלומי חובה הן לרשויות האזור (לפי חוק אגרות רישום מקרקעין, מס' 26 לשנת 1958) והן למדינת ישראל (לפי חוק מיסוי מקרקעין), ורק לאחַר ששילם את שני הסוגים של תשלומי החובה האמורים הוא יכול לדרוש מרשויות המס בישראל את החזר המס ששולם לרשויות האזור.
במסגרת התיקון, ועל-מנת לייעל את מנגנון תשלום המס במקרים כאלה, נקבע כי מנהל מיסוי מקרקעין יהיה רשאי להעביר, לפי בקשת אזרח ישראל כאמור, סכומי מס ששילם לרשויות המס בישראל כמס שבח או כמס רכישה (בגובה האגרה לשלטונות האזור) בהעברה ישירה לשלטונות האזור.
תשלום בגין נזק טוטאל לוס לרכב – האם חייב במע"מ?
ביום 12.6.2016 ניתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין תשעה מיליון.
עניינו של פסק-הדין בערעור של תשעה מיליון – איי די איי חברה לביטוח בע"מ ("החברה") (לאחַר שהוסכם בין הצדדים כי בקשת רשות הערעור שהגישה החברה תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור) על פסק-דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות ברמלה, במסגרתו התקבלה תביעה שהגיש המשיב 1 ("החוכר") כנגד החברה וכנגד המשיב 2, חב' ליסינג שלמה כאל ("חברת הליסינג") ונפסק כי על החברה לשלם לחוכר סך של כ-10,000 ש"ח בגין סכום המע"מ הכלוּל בחשבונית שהוציאה חברת הליסינג לחוכר בעקבות אירוע בו הרכב שהוחכר לחוכר על-ידי חברת הליסינג ניזוק בתאונה ונקבע על-ידי השמאי כ"אובדן מוחלט". כתוצאה מכך, ולאור הסכם החכירה, ראו את החוכר כאילו הִקדים את מימוש האופציה לרכישת הרכב לחודש בו אירע האבדן המוחלט והוא חויב ביתרת דמי החכירה החודשיים ובתשלום עבוּר מימוש האופציה כאמור.
לטענת החברה, לא היה מקום לחייבהּ בתשלום האמור, שכּן המדובר באירוע נזיקי וככזה אינו חייב במע"מ.
היות שמדובר בסוגיה עקרונית, התבקשה עמדת רשות המיסים בסוגיה וזו גרסה, כי אין מדובר בפיצוי נזיקי, וממילא התשלום חייב במע"מ.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר ש' בורנשטין, דחה את הערעור (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, ניתח השופט בורנשטין את שאלת החבות במע"מ בגין פיצוי נזיקי.
לאחר מכן, נדרש השופט להסכם החכירה וקבע, כי הסכם זה משַקף את המהות הכלכלית האמיתית של העִסקה וכי חברת הביטוח אינו צד לו, כך שיש לפרשו על-פי אומד דעתם של חברת הליסינג והחוכר בלבד.
השופט בורנשטין קבע, כי במקרה דנא אין מדובר בפיצוי נזיקי, אלא בתשלום תמורה במסגרת עסקה רצונית בין חברת הליסינג והחוכר; וכי העובדה שתשלום התמורה מתבצע באמצעות כספי ביטוח המתקבלים מחברת ביטוח בו ביטח החוכר את הרכב, אינה משנה את אופיָה של התמורה.
לאור כל האמור, קבע השופט בורנשטין, כי צדק בית-המשפט קמא עת קבע שהמדובר בתשלום שמשלמת חברת הביטוח לחוכר, בעל הפוליסה, על-פי חוזה הביטוח; כי למרות שכספי הביטוח משולמים ישירות לחברת הליסינג, אין מדובר בתשלום פיצוי נזיקי לחברת הליסינג, אלא בתמורה שמשלם החוכר לחברת הליסינג במסגרת "עסקה" על-פי האמור בחוזה החכירה; וכי תמורה זו חייבת במע"מ ולפיכך כדין הוציאה חברת הליסינג לחוכר חשבונית מס בתוספת מע"מ.
לבסוף, נדרש השופט בורנשטין לטענת החברה כי במסמך שהוצא על-ידי רשות המיסים בשנת 2008 בעניין חברת ליסינג אחרת (חברת איילון), הובעה עמדה מנוגדת לזו שהביעה הרשות בהליך זה: לדבריו, ספק אם הפרשנות שהוצעה שם על-ידי הרשות לפיה המדובר היה בפיצוי נזיקי ששולם לחברת הליסינג מכוח חוזה ביטוח שערכה היא עצמה היא אכן הפרשנות הנכונה; ובכל מקרה, אין הרשות מנוּעה לחזור בה ולתקן את אותה החלטה שגויה.
מיסוי יזם נדל"ן בגין רווח ממכירת דירות מגורים בידי בתו וחמתו
במבזק מיום 23.9.2015 פורסם מבזקנו בנושא פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד בעניין מנחם ורות אורן.
המערער 1, יזם בתחום הנדל"ן, היה בשנים הרלבנטיות לערעור מנהל ובעל מניות במספר חברות בנייה, לרבות חברת אורנים פרוייקטים 1994 בע"מ ("אורנים"), אשר בנתה יחד עם חברה נוספת ("החברה הנוספת") את פרוייקט פנינת הים ברחוב הרברט סמואל בתל-אביב הנמצא בטיילת שבחוף הים.
בשנת-המס 1996 רכשה חמותו של המערער מהחברה הנוספת דירה בקומה 21 בפרוייקט. ואילו בשנת-המס 1999 רכשה בתו של המערער (ילידת שנת 1975) מאורנים את הדירה הנוספת שבקומה 21.
ביום 29.3.2004 מכרו החמות והבת את הדירות כמקשה אחת לקוֹנה אחד ברווח כולל של כ-14.1 מיליון ש"ח, וזאת בפטוֹר ממס שבח לפי סעיף 49ב(1) לחוק מיסוי מקרקעין, כנוסחו דאז.
בחודש יולי 2007 נחתם הסכם שומה בין המערערים לבין המשיב, בגדרו הוגדלו הכנסתם החייבת של המערערים לשנות-המס 2003 ו-2004.
לאחַר חתימת הסכם השומה, הגיע, לטענת המשיב, מידע חדש מהיחידה הארצית למודיעין שטח וחקירות שברשות המיסים וזה הועבר לרפרנט המקצועי של המשיב, רו"ח ברוך רבין. האחרון עָרך דיון עם מיַיצגי הנישום ובעקבותיו החליט להורוֹת על פתיחת השומה לשנת-המס 2004 בהתאם לסמכותו לפי סעיף 147 לפקודה.
בגדרהּ של השומה החדשה קבע המשיב, כי מכירת הדירות הינה עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי שיש לייחֵס למערער, וזאת מהטעם ששתי הדירות נרכשו במימונו.
על שומה זו הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט המחוזי.
בית-המשפט, מפי השופט ד"ר א' סטולר, דחה את הערעור ברובו (קישור לפסק-הדין).
בראשית הדברים, נדרש השופט סטולר להוראות סעיף 147 לפקודה ולפסיקה שדנה בהן כמו גם לשאלת נטל ההוכחה בתיק, תוך שהוא קובע, כי במקרה דנא קיבל המשיב את גרסתו העובדתית של הנישום אך נתן לה משמעות משפטית שונה כך שמדובר בסיווג מחדש, וכנגזר מכך, נטל ההוכחה מונח היה על כתפי המערערים.
לאחר מכן, בָּחן השופט את שאלת סיווג מכירת הדירות כ"עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי" תוך שהוא קובע, לאחַר יישום מבחני הפְּסיקה הרלבנטיים, כי אכן מדובר בעסקת אקראי כאמור.
לבסוף, נדרש השופט סטולר לטענת המערערים לפיה לא התקיימו נסיבות המצדיקות את הפעלת הסמכות לפתוח את השומה שבהסכם לא כל שכּן נסיבות מיוחדות וחריגות, כנדרש. השופט ד"ר סטולר בָּחן את העדויות שהושמעו בפניו ואשר התייחסו להעברת המידע ליחידה הארצית למודיעין שטח וחקירות שברשות המיסים והביע ביקורת קשה על ההתנהלות כאמור תוך שהוא מציין כדלקמן (ראו עמוד 32 לפסק-הדין): "... בעוד אגף החקירות ממשיך בחקירותיו, מגיע אגף אחר במשיב למסקנה שיש לסגור את התיק, מנהל משא ומתן עם המערער ובסופו של דבר סוגר את התיק, לא לאחר שהוא מורה למערער לשלם מס בגובה של 2,250,000 ש"ח. מדובר אפוא בהתנהלות בלתי ראויה ובלתי תקינה של המשיב הגובלת ברשלנות." עם זאת, השופט סטולר קבע, תוך שהוא מתבסס על הלכת אייזינגר (ע"א 3604/13) (למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן), כי התרשלות המשיב אין בה כדי לשלול ממנהל רשות המיסים להפעיל את סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה; וכי מנגד יש להביא בחשבון את אשמהּ התורם של הרשות למצב שנוצר. לאור זאת, קבע השופט סטולר, תוך שהוא מיישם את ההלכה שנקבעה על-ידי המשנֶה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין, בעניין מחלב (ע"א 7726/10) (למַעבר למבזק בנושא זה, לחצו כאן), כי המערערים ישלמו 2/3 מסכום המס הנגזר מהשומה שהוּצאה להם.
על פסק-הדין הגישו המערערים ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי המשנֶה לנשיאה השופט א' רובינשטיין והשופטים נ' סולברג וא' שהם, קיבל את הערעור באופן חלקי (קישור לפסק-הדין).
שופטי בית-המשפט העליון קבעו, כי הגם שפסק-הדין של בית-המשפט קמא מקובל עליהם ביסודו והם מאשרים את עיקרו באשר לסיווג העִסקות וכל המרכיבים המהותיים, מצאו הם להתערב בנקודה אחת והיא התנהלותם הרשלנית של גורמי המשיב שבעטיה מצאו לנכון להעמיד את החיוב על מחצית המס.