ביהמ"ש העליון: האם שחיקת הלוואה הצמודה למטבע זר מצמיחה הכנסה חייבת במס?

האם שחיקת ערך של הלוואה הצמודה למטבע זר, בעקבות פיחות בו, יוצרת אצל הלוֹוה הכנסה שיש לחייבה במס?

שאלה זו נדונה על-ידי בתי-המשפט המחוזיים בירושלים ובתל-אביב בעניין חברת מגדניית הדר בע"מ (קישור לפסק-הדין) ובעניין חברת ד.מ.ק.א שירותי משרד בע"מ (קישור לפסק-הדין) והוכרעה אתמול על-ידי בית-המשפט העליון, כשלהכרעה זו, לא למותר לציין, נפקויות רבות (למשל: ביחס לרכישה עצמית של איגרות-חוב).

ניתחנו בעבר את פסקי-הדין של בתי-המשפט המחוזיים ולכן נחזור על תמציתם בקצרה.

בעניין מגדניית הדר, נטלה המערערת בשנת 2001 הלוואה בנקאית בסך של כ-74 מליון ש"ח, שהוצמדה בעיקרה ליין היפני. כתוצאה מתיסוף של השקל בהשוואה ליין, נצמחו למערערת בשנים 2007-2005 רווחים חשבונאים בסך של כ-15 מליון ש"ח.
המערערת רשמה רווחים אלה כהכנסות מימון אך לא כהכנסות לצורכי מס.
בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט ד' מינץ, קבע, כי ההכנסות מתיסוף השקל היו אינטגרליות לפעילותה העסקית, שכן ההלוואה ניטלה לשם קידום פעילותה השופטת בהקמת הקניון שהיוותה את פעילותה היחידה.
השופט מינץ הוסיף וקבע, כי ההכנסות האמורות נכללות גם בגֶדר סעיף 2(4) לפקודת מס הכנסה, שכן הסעיף כולל, לשיטתו, גם רווח שנתקבל מתוספת שלילית לחוב או לקרן מִלווה.

בעניין ד.מ.ק.א, רכשה המערערת בשנת 1997 נכס מקרקעין באמצעות הלוואה צמודה לשער הדולר.
בשנת 2003, היא שנת הערעור, חלה ירידה בערכו של שער החליפין של הדולר אל מול השקל החדש, וכתוצאה מכך נוצרה לחברה הכנסה חשבונאית בסך כ-1.5 מיליון ש"ח משערוך ההלוואה. בדו"ח ההתאמה לצורכי מס לשנה זו, הוחרגה ההכנסה מהפרשי השער השליליים, ובמקביל הוקטנה עלות הנכס לצורכי מס. 
בשנת 2004 חלה ירידה נוספת בשער הדולר, אך הפעם הפרשי השער השליליים דוּוחו על-ידי המערערת כהכנסה חייבת והופחתו כנגד הוצאות הריבית שהיו לה.
בשנת 2005 חלה עלייה בשער הדולר והמערערת רשמה בספריה הוצאות מימון ואלו גם נדרשו לצורכי מס.
השופט מ' אלטוביה קבע, כי אין מניעה מבּחינת לשון החוק לקבל את פרשנות המשיב לפיה המונח "הפרשי הצמדה" שבסעיף 1 לפקודת מס הכנסה יכול  להיות שלילי או חיוב, אך אין די בכך להכריע כשיטת המשיב כי מקור ההכנסה שצמחה למערערת הוא בסעיף 2(4) לפקודה. זאת, מהטעם שעניינו של סעיף זה – כמו גם יתר החלופות שבסעיף 2 – במִגוון גורמי ייצור שבהפעלתם מקבל הנישום תמורה, ולענייננו – כאשר מדובר במַלווה ולא בלוֹווה; ואילו הכנסה שלא נתקבלה בגין תמורה שסיפק הנישום היא, לפי טיבה, הכנסה נטולת מקור.

השופט אלטוביה המשיך ונדרש לטענתו החלופית של המשיב, לפיה שחיקת הלוואות המערערת חייבת במס מכוח סעיף 2(1) לפקודה, כהכנסה מעסק: לשיטתו, הגם שעיסוקה של המערערת אינו במתן ובקבלת הלוואות, הפְּסיקה הרחיבה את גדרי ההכנסה לפי סעיף 2(1) כך שתכלול גם הכנסות מימון שצמחו לנישום שאין עִסקו במתן ובקבלת הלוואות אילו הלוואות אלו מהוות חֵלק מהמנגנון העסקי של הנישום, לאמוֹר: מבחן האינטגרליות; ואין מניעה ליישם את מבחן האינטגרליות גם לצורך סיווג הכנסה משחיקת הלוואה כהכנסה עסקית.
השופט אלטוביה הוסיף וציין, כי בשנות-המס העוקבות לשנת-המס שבערעור דרשה המערערת בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה בגין ההלוואה שנטלה, ומשכך היא למעשה דיוְוחה בכך למשיב כי ההלוואה שולבה במנגנון ייצור ההכנסה שלהּ וממילא אישרה כי ההון שלָוותה שימש בהשגת הכנסתה העסקית.
לאור כל האמור, קבע השופט אלטוביה, כי ההכנסה מהפרשי הצמדה שנצמחה למערערת משחיקת ערך ההלוואה בשנת-המס 2003 חייבת במס מכוח סעיף 2(1) לפקודה.

כאמור, אתמול פורסם פסק-הדין של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על-ידי שתי החברות (קישור לפסק-הדין).

בית-המשפט העליון, מפי השופט נ' הנדל (בהסכמת השופטים א' שהם ונ' סולברג), דחה את הערעורים.

בראשית הדברים, נדרש השופט הנדל לתורת המקור וקבע, כי אמנם תורה זו ואימוצה במשפטנו נחשפו לביקורת (בעיקר מצד פרופ' אדרעי), אך היא עודנה השיטה הקיימת בשיטתנו. עוד קבע השופט הנדל, כי השְאֵלה האם קיים כלל בשיטתנו בדבר "בלעדיות המקור" (דהיינו, האם ניתן לסַווג הכנסה תחת יותר ממקור אחד) אינה צריכה להכרעה בענייננו וניתן להותירה לעת מצוא.
בהמשך, קבע השופט הנדל, כי אין מחלוקת בין הצדדים כי פעילות המערערות בקשר להכנסות שנבעו משחיקת ההלוואה אינה עולה כדי "עסק" במובנו המקובל, אך בכך לא סגי; שכּן, גם הכנסה שאינה נובעת מהפעילות השגרתית, הנמשכת והשיטתית של העסק עשויה להיות מסוּוגת כהכנסה מעסק – והדבר תלוי בשאלה האם הכנסה זו היא אינגרלית לעסק, או שמא נוצרה במנותק ממנו. זאת, כנגזר משני המבחנים שגובשו בפסיקה, שההבדל ביניהם הוא סמאנטי בלבד, ואף אינו אלא שני צדדים של אותו מטבע, דהיינו: מבחן האינטגרליות ומבחן הניתוק.
בהמשך לכך, ולגופו של עניין, קבע השופט הנדל, כי חומר הראיות מצביע על כך שההכנסות משחיקת ערך ההלוואה הינן אכן אינטגרליות הן ביחס לעסקהּ של הדר והן ביחס לזה של דמקא; וכי האינטגרליות של ההכנסות כאמור משתקפת אף בהתנהלותן ודיווחיהן.
עוד קבע השופט הנדל, כי אין להלום מצב שבו אופיָם של הפרשי ההצמדה משתנה כרצות המערערות – פעם הוצאה מוכּרת בניכוי או הפסד עסקי המותר בקיזוז, ופעם תקבול שנעדר מקור הכנסה בפקודה, וזאת הגם שייתכנו מקרים בהם הפקודה נעדרת סימטריה בין ההכנסה בהכנסה לבין ההכנסה בהוצאה.
בנוסף, קבע השופט הנדל, כי הגם שבעניין פלאזה מדובר היה בהפרשי הצמדה וריבית שצמחו לנישום על כספי השקעתו בפיקדונות, אותה הלכה התבססה על מבחן האינטגרליות ה"כללי" יותר שנקבע בעניין קי.בי.עי, וזהו העיקרון המַנחה שלאורו יש ללכת, כאשר יישומו על עוּבדות הערעורים דנא מוביל למסקנת בתי-המשפט קמא.
השופט הנדל הוסיף ונדרש לשאלת סיווג ההכנסות משחיקת ערך ההלוואות תחת סעיף 2(4) לפקודה וקבע – בניגוד לדעתו של השופט אלטוביה בעניין דמקא – כי אין מניעה לראוֹת באותו סעיף 2(4) כחולש גם על סכומים שליליים ש"נוספו" לקרן והביאו לשחיקתה; שכּן, לשונו של סעיף 2(4) ותכליתו אינן מגלות כל אבחנה בין מַלווה ללווה, מה גם שקביעה אחרת תביא להפליה בלתי-מוצדקת בין נישומים.
השופט הנדל המשיך והתייחס לעיתוי החיוב במס, תוך שהוא קובע שאין מקום לשנות מההלכה שלפיה הכנסות הנובעות מהפרשי הצמדה וריבית והפרשי שער תחויבנה במס בעת הצטברותן ולא במועד המימוש. בעניין זה, ציין השופט הנדל, כי מלאכת ההכרעה בעניינה של דמקא קלה יותר, לנוכח היעדר עקביותה ביחס לתוצאות הגלומות בשינוי שער המטבע.
לבסוף, נדרש השופט הנדל להוראות סעיף 8ג לפקודה: לשיטתו – וזו גם הייתה עמדתו של השופט אלטוביה בעניין דמקא – פרשנות תכליתית ראויה מביאה למסקנה כי יש לראות במונח "הפרשי שער" ככולל גם את הפרשי הצמדה למט"ח, שכּן מבּחינה כלכלית יש להם את אותם מאפיינים. עוד ציין השופט הנדל, כי ניתן להחיל את הוראות אותו סעיף 8ג "גם בנסיבות כאלה שבמקרנו"!
לאור כל האמור, קבע השופט הנדל, כי המערערות חייבות במס הן מכוח סעיף 2(1) והן מכוח סעיף 2(4) לפקודה.

כאמור, השופטים א' שהם ונ' סולברג הסכימו עם חוות-דעתו של השופט הנדל.

השופט סולברג הוסיף וציין, כי לשיטתו ניתן היה להשתית את דחיית הערעורים גם על הוראות סעיף 2(10) לפקודה, וזאת משנמצא כי שחיקת ערך ההלוואה שניטלה בשקלים טומנת בחוּבּה תועלת כלכלית.
עוד ציין השופט סולברג, כי לו היה נקבע שאין מקור לשחיקת ערך ההלוואה בענייננו לאותם הפרשי יִסוף בהוראות סעיפים 2(1)–(9) לפקודה, או אז ניתן לסוַוגה כהכנסה לפי סעיף 2(10).