בית-המשפט המחוזי: האם העסקת עובדים זרים גוררת חובת תשלום היטל?

פורסם פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעניין ג. ארזים ניהול ותפעול בע"מ (קישור לפסק-הדין).

עניינו של פסק-הדין בשומת ניכויים שהוּצאה למערערת על-ידי המשיב, פקיד-שומה אילת, ובגדרהּ חויבה המערערת בתשלום "היטל עובדים זרים" הקבוע בסעיף 45 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2003 ו-2004), התשס"ג-2003 ("חוק ההבראה"). זאת, בגין מאות העובדים הזרים שהועסקו על-ידי המערערת ואשר נכנסו כמסתננים לישראל, בעיקר מאריתריאה וסודן.על-פי הֶסדר דיוני והסכמה בין הצדדים, כל אותם מאות עובדים היו במהלך כל תקופת העסקתם, בשנים הרלבנטיות, בעלי אשרת שהייה בישראל על-פי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 ("חוק הכניסה לישראל") דהיינו "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה - עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה".

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, מפי הנשיא י' אלון, דחה את הערעור.

הנשיא אלון נדרש בראשית הדברים לשאלה, האם "תושב ישראל" (שמעבידו חייב בהיטל) לפי סעיף 45(א) לחוק ההבראה הינו אותו "תושב ישראל" לפי סעיף 1 לפקודת מס הכנסה, וקבע - תוך שהוא מתבסס ומצטרף לפסק-הדין שניתן על-ידי השופט ד"ר א' סטולר בעניין רצון (ע"מ 37101-10-11) ולפסק-הדין שניתן על-ידי השופט מ' אלטוביה בעניין טלרום בע"מ (עמ"ה 1061/07) - לפיהם מבחן "התושבות" לעניין העובד הזר שבסעיף 45 לחוק ההבראה איננו עניין כל עיקר למבחן והגדרת התושבוּת שבפקודה.
עוד קבע הנשיא אלון, כי טענת המערערת משנה את משוואת האיזונים בין התכלית הראויה והנדרשת של מניעת השתקעותם בישראל של עשרות אלפי המסתננים ומציאת דרכים ראויות ונאותות להרחקתם מישראל לבין הקפדה על ערכי יסוד של כבוד האדם באשר לדרכי היישום של התכלית הראשונה הנ"ל.

בנוסף, ציין הנשיא אלון, כי יש לאבחן את המקרה דנא מנסיבות פסק-הדין שניתן על-ידו בעניין ישרוטל (ע"מ 53152-01-12), שכן במקרה דנא איש ממאות העובדים בגינם חויבה המערערת בהיטל לא קיבל מעמד של פלט וכי כולם לא יוצא מן הכלל שוהים באשרות מסוג 2(א)(5); מה גם שהמערערת לא הוכיחה כי מי מבין עובדיה נשלח לעבוד אצלה במצוָות או בהוראת רשות מרשויות המדינה או כי מאן דהוא יצר כלפיה מצג תקף לפיו היא תהיה פטורה מההיטל בגין מי מעובדיה.

לבסוף, דחה הנשיא אלון את טענת השיהוי שהועלתה על-ידי המערערת ואף לא בטענת ה"אכיפה הבררנית".