בית-המשפט העליון: שיקולים במתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנושא התיישנות שומות לפי מיטב שפיטה ושלילת זכאות לקיזוז הפסדים בטענת מלאכותיות

פורסמה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי אי אונליין קפיטל (אי.או.סי) בע"מ (קישור להחלטה).

המבקשת היא חברה אשר התאגדה בשנת 2000, ועד לשנת 2002 הייתה לה פעילות עסקית בתחום מתן שירותי מידע ופרסום פיננסי באינטרנט. נכון לשנת 2003 עמדו הפסדיה הצבורים של המבקשת על סך של כ-36 מיליון ש"ח.
בחודש ספטמבר 2003 נרכשה השליטה במבקשת על-ידי בעלי עניין בה, ובשנת 2004 הֵחלה לעסוֹק בתחום של שיווק תוכנות לשוק ההון עבור חברות הנמצאות בבעלותם של בעלי השליטה.
בשנות-המס 2004–2006 קיזזה המבקשת את ההפסדים הצבורים כנגד הכנסותיה, ודו"חותיה של המבקשת עבוּר שנות-מס אלה אושרו כמוצהר ללא בדיקתם על-ידי המשיב.
התמונה השתנתה בשנים 2007–2008, לגביהן דחה המשיב את הצהרת המבקשת והשגתה ולא התיר קיזוז הפסדים משנים עברו, בקבעו כי מדובר בעסקה מלאכותית.*

* יצוין, כי המשיב לא הוציא שומות ביחס לשנות-המס 2004–2006, מאחַר שהמועד להוצאתן חָלף. קיזוז ההפסדים עבור שנים אלה נותר אפוא, על כנו.

חֵלף זאת, הוציא המשיב שומות בגין שנים אלה בצו מכוח סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה.

המבקשת הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי על השומות שהוצאו, ולצדו בקשה לקבל את ערעורה על הסף על-בסיס שתי טענות: האחת – כי עסקת הרכישה הסתיימה בשנת 2003, וביחס למועד זה חָלף המועד הקבוע בסעיף 145(א)(2) לפקודה לקביעת שומה לפי מיטב השפיטה, וממילא מנוּע המשיב מלתקוף את תוצאות השומות לשנים אלו, לרבות ההפסדים העסקיים שהועברו משנה לשנה; והשנייה – כי אישור דו"חות המבקשת בגין שנות-המס 2003–2006 יָצרו אצל המבקשת הסתמכות, אשר גרמה לאי-שמירת מידע ופרטים רלוונטיים בנוגע לעסקת הרכישה.

בית-המשפט המחוזי, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את בקשת המבקשת.
נקבע, כי משעה שהמשיב מצא כי המטרה הדומיננטית של עסקת הרכישה היתה קיזוז הפסדים, המשיב רשאי היה להתעלם מהקיזוז שהתבקש לשנות-המס 2007–2008, ואין בשומה שהוציא לגבי שנים אלו משום התערבות בהצהרתה של המבקשת ביחס להפסדים שהיו לה בשנת-המס 2003 או משום שינוי של השומות בגין שנות-המס 2003–2006.
לעניין טענת ההסתמכות, נמנע השופט אלטוביה מלקבוע עמדה "ברמה הערכית" אם ראוי לבסס טענת הסתמכות על דו"ח שלא נבדק ואוּשר טכנית בלבד, תוך שהוא מציין כי קביעה מעין זו מחייבת היערכות רבתי של רשויות המס, אשר תידָרשנה לבדוק כל דו"ח לגופו. מכל מקום, השופט אלטוביה קבע, כי במקרה דנן, למעט טענה בדבר "אי שמירת מידע ופרטים רלוונטיים בדבר העסקה נשוא ערעור זה", לא נטען על-ידי המבקשת כי מצבה הורע עקב התנהגות המשיב, וממילא אין בטענת ההסתמכות כדי להביא לקבלת הערעור בטרם בירור טענות הצדדים. השופט אלטוביה הוסיף, כי התחשבות בטענה זו, ככל שתוכח, תיעשה לכל היותר בשלב שקילת הראיות.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון, מפי השופט י' עמית, דחה את הבקשה.

השופט עמית קבע, כי לא שוכנע שבמקרה דנא התקיים התנאי להגשת רשות ערעור על החלטה אחרת והוא שהמבקש שכנע את בית-המשפט כי אם הטענה תידון במסגרת הערעור על פסק-הדין ולא באופן מיידי "יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).
זאת, משני טעמים:
האחד, המבקשת עצמה כלל לא טענה כי עלול להיגרם לה נזק ממשי כתוצאה מכך שבקשתה תידון כעת, אלא מיקדה טענתה בכך שהבקשה מעוררת "שאלה בעלת חשיבות רבה ובעלת תוצאות רוחביות מהותיות".
השני, בית-המשפט קמא נמנע מלהכריע בטענת ההסתמכות שהעלתה המבקשת והותיר את בירורה לשלב הדיון בערעור לגופו, וממילא אין הצדקה להידרש לטענה בשלב זה בגדרהּ של בקשת רשות ערעור.

השופט עמית הוסיף וקבע, כי אינטרס ההסתמכות עליו ביססה המבקשת את בקשתה הוא אכן המשבצת המתאימה לדיון, זאת להבדיל מטענת ההתיישנות.
שכּן, המשיב נמנע מלהפעיל את סמכותו ביחס לדו"חות שהוגשו בגין שנות-המס 2004–2006, והחלטתו התמקדה אך בדו"חות שהוגשו בגין שנות המס 2007–2008 אשר אין חולק כי לא התיישנו. לשיטתו של השופט עמית, אין מדובר ב"פתיחת השומה" בגין שנים שהתיישנו באופן הסותר את הוראת סעיף 145(א)(2) לפקודה, ובהתחשב בהלכה לפיה יש להשקיף על כל שנת מס כעל שנה העומדת בפני עצמה, ספק עד כמה נפגע עקרון סופיות השומה עליו השליכה המבקשת את יהבה.
עם זאת, השופט עמית ציין, כי בדומה לטענת ההסתמכות, גם כאן שמורה למבקשת הזכות לטעון טענותיה במסגרת הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ככל שיוגש.