החזר הוצאות דלק לעובדים המשתמשים ברכבם הפרטי ספק אם לכך כּיוֵון המחוקק, מה גם שקיים הבדל בין מועדי תשלום שני סוגי המקדמות: בעוד שהמקדמה החצי-שנתית משולמת ביום 31.7 של שנת-המס שבהּ נצמחו הרווחים ("שנת-המס הקובעת") וביום 31.1 של שנת-המס שלאחַר שנת-המס

פורסם פסק-הדין בעניין אליל 2000 שיווק וניהול בע"מ (קישור לפסה"ד).

המערערת עָסקה בהפצת טלפונים ניידים מדלת לדלת ובתוך כך העסיקה אנשי מכירות שחולקו לצוותים ושיווק את מוצרי המערערת באזורים שונים. בראש כל צוות עובדים עמד ראש צוות שהסיע את אנשי הצוות ומוצרי החברה אל אזור המכירה ברכבו הפרטי. מלבד השכר על-פי תלושי המשכורת נהגה המערערת לשלם לראשי הצוותים תשלום חודשי נפרד בגין הוצאות דלק שהוציאו ("התשלום הנוסף").
בעקבות ביקורת ספרים שערך המשיב, פקיד-שומה רחובות, אצל המערערת, הוצאו למערערת שומות ניכויים בגין התשלום הנוסף, כשהוא מגולם.
על שומות אלו הגישה המערערת ערעור לבית-המשפט, וזאת, בין היתר, בטענה, כי מדובר בהוצאות שהוצאו בייצור הכנסתה של המערערת, וממילא אין לראוֹת בהן הכנסת עבודה בידי העובדים.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, מפי השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור.
בראשית הדברים, נדרש השופט אלטוביה להוראות תקנה 4 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995, לפיהן "לא יותרו בניכוי הוצאות החזקת רכב שהוצאו בייצור הכנסת עבודה".
לדבריו, הוראות תקנה זו מתייסות להוֹצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסת עבודתו הוא ואין היא מתייחסת להוצאה שהוציא שכיר לצורך הכנסה של מעבידו שאינה בגֶדר "הכנסת עבודה" אלא הכנסה מעסק.
בהתאם, קבע השופט אלטוביה, כי מקום בו המעביד אינו מעמיד רכב לרשות העובד לצורך ביצוע העבודה אלא משתמש ברכב הפרטי של העובד ומשיב לו את ההוצאות בגין השימוש האמור שכל כולו עבוּר המעביד, אין תחולה לתקנה 4 האמורה ויש לראוֹת בתשלום שמשלם המעביד לעובד כהוצאה של המעביד המהווה מעין החזר הלוואה.
עם זאת, ומבלי לגרוֹע מקביעה חשובה זו, הוסיף השופט אלטוביה וקבע לגופו של עניין, כי המערערת כָּשלה מלהוכיח עובדתית כי התשלום הנוסף אכן שולם לעובדיה בגין הוֹצאה שלה (שאז, כאמור, לא היה מקום לראוֹת בתשלום זה הכנסת עבודה).